זום, זום, זום: איך אנחנו מתנהגים כשלא רואים אותנו?

"מיוט! מיוט!" הפכה להיות קריאה לא פחות נפוצה מ – "הצילו". כמעט בן לילה מצאנו את עצמנו תלויים באפליקציות של מפגשים מרחוק: לצורכי עבודה, לימודים, מפגשים משפחתיים וחברתיים. אפילו את ליל הסדר ערכנו בזום. חתונות ובר מצוות בזום. הלוויות (לא עלינו) בזום. עוד מוקדם לקבוע מה יהיו ההשלכות של הריחוק החברתי בעקבות משבר הקורונה אבל את ההשלכות של שימוש בזום אפשר כבר לזהות. יש לזה אפילו שם מדעי "עיפות זום".

לשימוש יתר בזום או בכל אפליקציה אחרת למפגש מרחוק יש השלכות. למה יכולה למשל לגרום "תלות" באפליקציה? לקיבעון מנטלי. לערעור מנהיגות. להשתקה של ביקורת ואפילו להתנהגות בלתי מוסרית. כאשר אנחנו מרגישים לאורך זמן שלא רואים אותנו אנחנו משנים התנהגות.

חסרונות הזום כפלטפורמה למפגשים ולדיונים במקומות עבודה, באוניברסיטאות ובמוסדות לימוד אחרים התגלו כבר בימים הראשונים למשבר הקורונה. התשתיות אצל חלק גדול מהמשתמשים לא התאימו לשימוש במפגשים מרחוק. בעיות קליטה, בעיות של רוחב הפס, היעדר אפשרות לפתוח מצלמות, בעיות ביטחון מידע, בעיות שיתוף קבצים הם רק חלק מהבעיות איתם מתמודדים ארגונים שהעבירו את העובדים שלהם ללמידה מרחוק. במוסדות לימוד התייקמו בחינות ב"זום" שהעמידו סטודנטים רבים בפני דילמה מוסרית. העתקה במבחן מעולם לא הייתה כל כך קלה. בעוד שבעיות טכניות אפשר לפתור בקלות ההשלכות בהיבט ההתנהגותי הן יותר מהותיות ומצריכות זמן למידה בכל השכבות של החברה.

עקומת הלמידה של מעבר למפגשים מרחוק כוללת שלושה רבדים: ללמוד לשלוט באפליקציה, ללמוד לייעל את המפגשים וללמוד על מה כדאי לוותר כאשר המפגש הוא לא פנים מול פנים.

שליטה במרחב האפליקטיבי מצריכה ממפקדים את היכולת ל"ארח" את הדיון, לאשר כניסות, לסגור ולפתוח מיקרופונים לדיבור, לשתף מצגת בו בזמן שמדברים וגם להסתכל על הצ'אט על מנת לקרוא הודעות של משתתפים אחרים במפגש. כל זה כאשר חלק נמצאים בבית בבידוד, אולי אפילו חולים. הבעיה היא שככל שהגיל עולה עקומת הלמידה מצריכה יותר זמן. ומי הם האנשים שצריכים הכי הרבה את האפליקציה? אנשים מבוגרים דווקא שהם לא בהכרח אנשים טכנולוגיים.

אפילו זהות המשתתפים הופכת להיות מאתגרת כאשר מדובר בפגישה מרחוק. בחדר ישיבות של מקום העבודה ברור לנו היטב מי משתתף בדיון. כך גם בכיתת לימוד. בעולם הממשי גם ההיררכיה בין המשתתפים ברורה. אבל כאשר מתחברים לאפליקציה של מפגש מרחוק אפשר פתאום לגלות שהבוס הקשוח הוא בעצם הגננת סימה. למה? כי הוא נכנס לפגישה מהמחשב של אשתו, סימה הגננת, שהייתה בדיוק לפניו בשיחה אחרת.

שליטה באפליקציה  היא כאמור רק הרובד הראשון בעקומת הלמידה. המעבר למפגש בזום מכריח אותנו גם לשנות את אופי הדיונים. מפגשים במרחב האפליקטיבי לא מתאימים למינגלינג. לא רק שאי אפשר לפתוח לכולם את המיקרופונים בו זמנית בגלל רעשי הרקע אלא שגם משך המפגש חייב להתקצר. היום כבר יש שם מדעי לתחושה שרבים חווים במהלך מפגשי זום – "עייפות זום" (Zoom Fatigue). בעוד שבעולם האמיתי אנחנו יכולים ללמוד, לעבוד ולהיפגש גם ארבע שעות ברצף במהלכם שותים לא מעט קפה הרי שבזום מפגש של ארבע שעות יהיה מאוד לא אפקטיבי.

הדבר החשוב ביותר שצריך היה ללמוד בהקשר זה הוא על מה לוותר. חברות מסחריות אסרו על העובדים שלהם לעבוד בזום בגלל בעיות אבטחה. אבל ברור הרי שאם לגורם עוין יש גישה לטלפון החכם שלנו אין לו בעיה להתחבר לכל אפליקציה. מה גם שהבעיה היא בכלל לא באפליקציה. הבעיה שדיונים מרחוק מתקיימים בכל מרחב אפשרי כאשר לא ברור מי עוד נמצא בחדר ומי עוד שומע את הדברים. מרחבים משונים הופכים להיות מקום לדיון בעידן הקורונה – מכונית, סתם הליכה ברחוב, הגינה של הבית או האי במטבח. לפעמים אנחנו שוכחים שיש איתנו עוד נוכחים בזמן המפגש.

ככל שעבר הזמן ושימוש באפליקציות למפגש מרחוק הפך להיות יותר נפוץ כך היה ברור שהגיל משחק תפקיד חשוב ביכולת להתרגל למציאות החדשה. אנשים צעירים לא רק השתלטו על האפליקציה יותר מהר הם גם קלטו היטב את הקודים של ההתנהגות בעוד שדווקא אנשים מבוגרים לא הבינו שמה שהם אומרים נשמע היטב בכל רחבי ה"זום". כן גם ההערה על דודה פנינה שהשמינה.  

אז מה ההשלכות של עבודה מרחוק או לימודים בזום ? מרצים, סטודנטים, מנהלים או עובדים שלא יוכלו להיות אפקטיבים בזום הדבר עלול להשפיע על המשך הקריירה שלהם. ולכן דווקא מי שמתקשה להתנהל ב"זום"  חייב לא לוותר אלא דווקא להתרגל. מרצים, עובדים ומנהלים צריכים להשקיע בללמוד את שפת הממשק של האפליקציה. להבין מהר את כללי ההתנהגות הכתובים ואת אלה שאינם כתובים, אחרת, לאורך זמן הם ישארו מאחור.

הריחוק החברתי גרם לעובדים, תלמידים ומנהלים לתחושה שהם "בלתי נראים". זה בא לידי ביטוי למשל בהופעה חיצונית. עובד שנמצא בבית בבידוד ויש לו ישיבת עבודה בזום, האם הוא צריך להתלבש כמו לעבודה או שהוא יכול להופיע לא מגולח, עם גופייה ומכנסיים קצרים? הרי לכאורה הוא לא יוצא מהבית. ובבית הוא רגיל ללכת במכנסיים קצרים ולא מגולח. ולפתע יש פגישה. והוא עולה לפגישה במראה מרושל. האם מישהו יקשיב ככה למה שיש לו להגיד? האם זה לא משפיע על תהליך קבלת ההחלטות?

חדר ישיבות פיזי בכל ארגון הוא מרחב היררכי, גלוי ושקוף. אפשר לקרוא אותו כמו מפה. סדר הישיבה סביב השולחן, שפת הגוף של נוכחים, טון הדיבור, אפילו הריח – כל אלה משפיעים השפעה מכרעת על המנהיגות, על הכריזמה ועל קבלת ההחלטות.

מפגש במרחב אפליקטיבי מבטל כמעט לחלוטין את ההיררכיה, את כריזמה, את הטון ובוודאי את הריח. בדיונים וישיבות בעולם אמיתי, כזה שהיה לפני הקורונה היה ברור שלא רק המיקום שבו הנוכחים יושבים משפיע על מה שהם אומרים אלא גם ליד מי הם יושבים. הכיצד? לישיבה בתוך חלל משותף בקרבת אנשים נוספים יש השפעות פסיכולוגיות שלא תמיד אנחנו מודעים אליהן. לפעמים רק מעצם זה שאנחנו יושבים ליד אדם זה ולא אחר נחליט לדבר או לשתוק במהלך הדיון. אנשים מסוימים שנמצאים איתנו באותו חדר דיונים משפיעים עלינו במובן הרגשי. הם יכולים לגרום לנו ליותר כעס או רוגז או דווקא להיפך – לשלווה ורוגע.

תקשורת ממרחק היא בדרך כלל פחות רגשית מאשר תקשורת פנים מול פנים. למשל משא ומתן שמתנהל במייל הוא פחות עוין ממשא ומתן המתקיים בנוכחות פיזית של הצדדים. העובדה שהמרחב האפלקטיבי השטיח את העולם וגם לרבים לעבוד מרחוק ולנהל מערכות יחסים מקצועיות ואישיות מרחוק גרם לאשליה שהמרחק אינו חשוב עוד ואין לא משמעות. אבל זה לא ככה. המרחק עדיין משנה.

 על הסכנה שבעולם אפליקטיבי

שלוש סכנות עיקריות אפשר כבר לזהות בפיתוח תלות באפליקציה: השתקת ביקורת, קיבעון מחשבתי, שחיקה מוסרית.

כל סביבת עבודה, לא משנה מה מטרת ומהות הארגון, מחייבת דיונים וישיבות שבהם לכל אחד מותר להגיד בגילוי לב את מה שהוא חושב. הטלת ספק וערעור על מוביל הדיון הם הכרחיים כאשר רוצים להציג את כל החלופות ללא סתימת פיות. אבל מה עושים כאשר את הדיון בזום מוביל מנהל שיכול להשתיק את המשתתפים? לכבות להם את זכות הדיבור? הסכנה הזאת היא לא סכנה היפוטתית. היא מוחשית מאוד ובעולם האזרחי כבר זיהו אותה. בעולם האזרחי כבר התחילו להישמע טענות כלפי מנהלים ש"התאהבו" בקיום דיונים בזום וממשיכים עם מפגשים מרחוק למרות שלפי ההנחיות ניתן היה לחזור למפגשים פנים מול פנים. מה הטענות? למשל על מנהל ש"התאהב" בניהול ישיבות באפליקציית זום ומסרב לחדש את הישיבות הפיזיות, אף שלטענת העובדים הדבר אפשרי מבחינת ההנחיות מאחר וקיום הישיבות בזום מקל עליו לשלוט בזכות הדיבור ולהשתיק את אלה שיש להם ביקורת.

והטענה השלישית ואולי המשמעותית ביותר בעניין שימוש יתר בזום היא הטענה המוסרית. כאשר לא רואים אותנו אנחנו אכן מתנהגים אחרת, ככה לפחות מראים עשרות מחקרים פסיכולוגיים. איך אחרת? אנחנו פחות מוסריים. אפקט הזום הוא אפקט בו אנחנו מסגלים לעצמנו התנהגות אחרת כאשר התקשורת עם בני אדם אחרים היא לא ישירה. בפועל ייתכן שאנחנו לא מרגישים הבדל גדול בין דיון שמתקיים בלשכה ובין דיון שמתקיים כאשר אנחנו יושבים בסלון. אבל מבחינה פסיכולוגית אנחנו מרשים לעצמינו להתנהג אחרת.

אי אפשר שלא לחשוב גם על ה-"זום" כהזדמנות. הזדמנות להתקדם טכנולוגית, ללמוד להיות יותר דיגיטליים, לצאת מאזורי נוחות אחרי שכבר כמעט כל מרחב הפך לאזור נוחות בגלל הווטסאפ והפייס. כמו כל דבר אחר בחיים גם בהקשר של שימוש בזום צריך לא רק טקטיקה אלא גם אסטרטגיה. אנחנו צריכים לנהל את הזום ולא הוא אותנו. אם הארגון יבין את השינוי ואת המשמעות לצד קביעה של קודים ברורים שישמרו על התנהגות העובדים גם בסביבה של עבודה ולמידה מרחוק אפשר יהיה לנצל יותר טוב את היתרונות ולא להתמכר לאשליה של הזום.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: