נספח למגילת רות

כמה פעמים אמרתם למישהו/מישהי "אני איתך ביחד עד הסוף מה שלא יהיה" והוא/היא שתקו?

לא אמרו מילה?

לא ענו בחזרה שגם הם בעניין עד שהמוות יפריד?
בסך הכל סיפור על שתי נשים. מבוגרת וצעירה. הולכות בדרך ושותקות. אף מילה. הצהרת הנאמנות הייתה חד צדדית. היא לא אמרה לה בחזרה גם אני אוהבת אותך. היא אפילו לא חיבקה אותה חזק והבטיחה לה שהכל יהיה בסדר.

"ותחדל לדבר אליה." 

עכשיו שכל אחת תעצום לדקה את העיניים ותדמיין אותה ואת חמותה שלושה ימים לבד בדרך.

לא מדברות אף מילה. (גברים פטורים).

זהו. נגמר הזמן.

מגילת רות היא לא טקסט ידידותי. טקסט ידידותי לא מתחיל בשכול, אלמנות, עקרות, רעב, הגירה, זרות, תלות, נידוי. זה סיפור שיכול לקחת אותי למקומות אפלים, חשוכים כמעט כמו הגורן של בועז.

בתמונה נחום גוטמן מאייר את הסיפור ואי אפשר שלא לשים לב לתחינתה של רות ולדחייתה של נעמי. השנה היא 1942. דין ודברים קשים בין אישה מבוגרת ואישה צעירה, בין חמות וכלה, בין אם שכולה לאלמנה. ולא עושה רושם שהן מחליפות מתכונים של עוגות גבינה.

Image result for ‫נחום גוטמן מגילת רות‬‎

ואז הגיעו לבית לחם.
רות לא ניחשה מה עומד לקרות. לא הכירה בעוצמת הקושי.
בדיעבד היא ידעה להגיד שזה היה הרגע בו הכל השתנה לרעה.
היא המתינה. חיכתה לשמוע את נעמי מציגה אותה לשכנותיה:
"תכירו, זאת רות". 

בפנטזיות שלה זה נראה אולי כמו בתמונה הצבעונית שצייר זאב רבן. שתי נשים צעירות, שלובות זרועות, שקועות בעולמן הפרטי ומתעלמות מכל השאר. מתרגשות מהחיים החדשים שיתחילו כאן ביחד.
אבל במציאות זה לא היה ככה.

רות הקשיבה מכווצת למענה של נעמי לנשות בית לחם: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'". ריק. כלום. שום דבר. אויר. כאילו היא לא קיימת בכלל. למרות שעמדה שם לידה כל העת. למרות שרק עכשיו סיימו ביחד מסע של כמה ימים במדבר. למרות שהיא עוד שמעה את עצמה אומרת "באשר תלכי" וכל זה. ריקם. שום דבר. אויר. 


והיא עוד לא ידעה שזה לא יהיה הריקם היחיד בטקסט הזה. שהריקם שנעמי אמרה עליה עכשיו הוא רק רמז מטרים לריקם שהיא תגיד לנעמי אחרי הלילה הקשה בחייה.

בסך הכל סיפור על שתי נשים. אחת מבוגרת ואחת צעירה. אחת אוכלת ואחת מאכילה. האם זאת לא תמצית היחסים תמיד בין שתי נשים? בין אמא לבת? ואחר כך בין בת לאמא? בין אחיות? בין חברות? בין גיסות וכלות וחמות? בין שתי נשים?

כשהגענו לבית לחם הכל השתנה. כבר לא היינו בדרך, באוהל, בשקט שלנו. עכשיו היינו צריכות לאכול. 
את נשארת בבית ואני הלכתי לאסוף שיבולים. כשחזרתי כבר חיכית בחלון. שאלת בדחיפות "מה היה, מה אמרו? עם מי דיברתי? מה ענית לו? מה ענה לך בחזרה?" רצית לדעת הכל. ואני לא תמיד סיפרתי לך הכל. לפעמים עיגלתי פינות. כבר ידעתי לזהות את נקודות החולשה שלך. את הקנאה. את הבעלות שלך עלי. התכופפתי בפניך כמו שרות מתכופפת בתמונה הזאת. מוכנה להגיד כל דבר ולעשות כל דבר בלבד שתתני לי להישאר איתך.

יום אחד בועז פתאום שם לב אלי ואמר לי "לדבוק בנערות". כבר בדרך הביתה תכננתי את התשובה. עוד לא הספקתי להושיט לך את השעורים ושאלת "מה אמר". "סתם" עניתי כלאחר יד. "לדבוק בנערים". למה בעצם שיניתי?

יעקב שטיינהרט מאייר את מגילת רות בטכניקה של חיתוכי עץ (1955). האיורים שלו שופכים אור חדש על הסיפור. התנוחה שבה רות מתכופפת בשדה היא תנוחה כמעט בילתי אפשרית בשביל פועלת שלא רגילה בעבודה פיזית קשה. כיפוף הגב הוא גם הכפפת הרצון. סוג של השתחוות של מי שמוכנה לעשות הכל ובלבד לרצות.

לרצות את מי? את נעמי? את בועז? את השכנות? לרצות. הכיפוף שלה עומד בסתירה לזקיפות הקומה של בועז. זה שאת הפרופיל שלו אנחנו רואים מאחור. אין לו צורך במבט שלנו. אבל לה יש. היא ממש תובעת מאיתנו שנראה אותה ככה בשמש. כמה שהיא מתכופפת. מוכנה לשמש עבורנו כל דבר ובלבד שנקבל אותה אלינו.

ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש".

לפעמים קורה שהעורכים של הטקסט לא שמים לב שהשאירו איזה שורה ללא עריכה וככה מתגלה לנו מה באמת קרה שם. כי אחרת עוד יכולנו לחשוב שהאיש הזה לא עשה לה כלום. שהם רק דיברו כמו שקראנו בפסוקים הקודמים. באלה שעברו עריכה היטב. אבל פתאום המשפט הזה אומר שני דברים: שהאיש עשה לה משהו ושהוא היה "זר" בעיניה. אחרת לא הייתה קוראת לו "האיש".

חזרתי מוקדם בבוקר, הלכתי מהר שלא יראו אותי ככה. מיהרתי לבוא אליך ולספר לך הכל. הדלת הייתה נעולה. דפקתי. כל הגוף שלי כאב אבל משום מה לא פתחת לי. נרדמת? תגידי, ישנת בכלל הלילה?

נתתי בעיטה חזקה בדלת ושמעתי אותך מבפנים קמה לפתוח. כשפתחת את הדלת הסתכלת עלי ושאלת בהפתעה "מי את"?

תגידי את עושה צחוק?

הרי רק לא מזמן אמרתי לך אלוהייך אלוהיי. נשבעתי עד שהמוות יפריד. רק לפני כמה ימים עוד נכנסנו בשערי העיר בית לחם ואת אמרת לשכנות שלך "ריקם השיבני ה'" כשאני עומדת לידך. מה חשבת? שלא שמעתי? או שמעתי ולא הבנתי?

רק אמש שלחת אותי לגורן של האיש הזה. ועכשיו את שואלת מי אני? את לא מזהה אותי? עד כדי כך השתנתי בלילה אחד? את לא מתכוונת לזוז מהדלת ולתת לי להיכנס?

לא… אני אגיד לך מה. את פשוט מופתעת שחזרתי. לא ציפית אה? חשבת שאני אלך ולא אחזור. רצית לחסוך מעצמך לשמוע מה היה הלילה. אז הנה חזרתי. בגלל זה חזרתי. בשביל לספר לך מה עשה לי האיש הזה.
ואת תקשיבי טוב טוב מה הוא עשה.

אה, דרך אגב, אני לא חזרתי ריקם. הנה, שש שיבולים הביא לי האיש לתת לך. שלא אבוא אליך ריקם. ככה אמר. מילה יפה המצאתם לכם. ריקם. אז הנה גברת ריקם. שש שיבולים לעשות מהם לחם. ועכשיו תזוזי מהדלת ותתני לי להיכנס.

Related image

בן נולד לנעמי. סוף הסיפור.

"ותהר ותלד" לא מתעכבים על הריון או לידה. אישה עקרה, נשואה פעם שנייה לגבר מבוגר מצליחה סוף סוף להיכנס להריון. מה עבר עליה? כמה שמחה? כמה חששה? כמה ציפתה? שתיקה.

"ותהר ותלד". לאן נעלמו 9 חודשים ארוכים ומורטי עצבים?

מיד אחרי הלידה "ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד".

מי מאיתנו הייתה מסכימה שחמותה או השכנות תקראנה שם לתינוק שלה? לתינוק שהיא חיכתה לו כל כך הרבה שנים? האם רות אהבה את השם? אולי רצתה לקרוא לו בשם אחר? זה ממש לא משנה. מאותו רגע שסיימה ללדת יורד עליה המסך ולא מזכירים אותה יותר במגילה. שמה של נעמי חותם את המגילה ולא שמה של רות.

Image result for ‫איורים למגילת רות‬‎

חג שמח.

4 תגובות בנושא ״נספח למגילת רות"

  1. מעניין מאוד …..
    הבטחות באוויר והתעלמות…..
    יוני 1989 .

    איש וזכרונותיו

    אישה ושיבוליה

    חטאי ביכורים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s