לראות רחוק לראות שקוף

בכל העולם מציינים בתאריך 14 לאפריל את יום ה-"סלואו ארט" או בשם היותר מוכר Slow Art Day. מה רוצים מאיתנו ביום הזה? שנסתכל לאט. על מה? על יצירות אמנות. למה? כי אם נדע להסתכל לאט על יצירות אמנות אולי נוכל לחזור לראות.

התעוורנו? כן.

באופן כללי אנחנו לא רואים.  ז'וזה סראמאגו בפסקה האחרונה שלו ב"על העיוורון" מעמיד את אשת הרופא (היחידה שרואה בכל הקטסטרופה הזאת) ליד החלון ושם היא שואלת את בעלה: "למה אתה חושב  שהתעוורנו, אני לא יודע, אולי יום אחד תיוודע הסיבה, אתה רוצה שאגיד לך מה אני חושבת, תגידי, אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, מה, עיוורים שרואים, כן עיוורים שגם כשהם רואים, הם לא רואים".

הפרק הראשון בספר החדש שאותו אני כותבת ממש בימים אלה (עוד אין לו שם מספיק טוב, אבל אתם מוזמנים להציע הצעות) מדבר על אמנות ועל עיוורון. הספר בכלל עוסק בחוויה שלנו כאשר אנחנו מבקרים במוזיאונים.

איך זה מתחיל? ככה

קחו לכם שתי דקות והתבוננו ביצירה הזאת. הגדילו אותה אם אתם רוצים אבל אל תמשיכו לקרוא. פשוט הביטו בתמונה. חבל שהמשכתם. כאן לא יהיה כתוב עליה שום דבר בינתיים. כלום.

אתם נבוכים. אתם לא רואים כלום. לא יהיה כלום כי לא היה כלום ככה אתם אומרים לעצמכם. שוב עבדו עלינו. שוב תמונה ריקה שלא רואים בה שום ועכשיו בטח יבוא הסבר נורא עמוק. מתסכל.

אם המשכתם לקרוא בלי להתבונן במשך שתי דקות בתמונה זה פספוס. אם רק הייתם יכולים להפסיק לקרוא ולתת לעצמכם לשהות שתי דקות רצוף ביצירה הזאת, ולא לחפש שום תשובה לשום שאלה (שאלתי משהו?) ולא לנסות לנחש מה הייתה הכוונה או מה אני או אנשים אחרים אמרו על התמונה הזאת אז יכול להיות שאולי הייתם מגלים משהו מעניין. וגם יכול להיות שלא. אבל לפחות הייתם מתחילים לאמן את העיניים שלכם לחזור לראות. למה לחזור? מה קרה? התעוורנו? כן. אנחנו חברה של רואים-עיוורים.

היצירה הזאת שבה בהיתם (או לא) במשך שתי דקות  היא אחת היצירות החשובות ביותר שנעשו במאה ה-20. אולי בשביל לשכנע אתכם להסתכל עליה שוב אני אספר סיפור.

כשסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי באמנות (שנת 1995) יצאתי לטיול מוזאונים באיטליה. זה היה טיול "מרתון" משפחתי של ארבע עשרה מוזיאונים בשישה ימים בערך (איך לא לעשות את הטעות הזאת אני אסביר בספר שלי).

בין מוזיאון למוזיאון הספקנו לדחוף עוד כמה אתרים תיירותיים וכיוון שמדובר באיטליה עלינו גם על הר הגעש וזוב. אני מודה שגם כשהייתי בת 25 לא הייתי חובבת טיפוס. רוב הדרך התלוננתי. זה היה חודש אוגוסט. והיה חם. כאשר הגענו לפסגה היה נוף מרהיב. תמורת תשלום נוסף אפשר היה להיכנס ולראות את הלוע של הר הגעש. אני החלטתי שמספיק לי והתיישבתי על ספסל וחיכיתי להורי ואחותי. ניסיתי להתאושש מהעלייה הקשה. הנוף המדהים שהיה מולי היה שווה את זה, אמרתי לעצמי.

פתאום רעש של קבוצה. כבר כמעט הצטערתי שלא נכנסתי פנימה כי לא התחשק לי לפגוש קבוצת מטיילים רועשת על יד הנוף הפסטורלי שבו הייתי שקועה. לא תיארתי לעצמי שהדקות הבאות תהיינה אחת החוויות הכי משמעותית שהיו לי בחיים. שמתי לב בעודם מתקרבים שכל אחד מחברי הקבוצה נותן יד למי שנמצא לפניו ויד למי שנמצא מאחוריו. הם התקדמו כך בשורה עד שנעצרו בפסגה, סמוך לספסל הבודד עליו ישבתי וחיכיתי. הם הביטו קדימה בנוף. התנשפו. ניגבו את הזיעה. זה היה אוגוסט, דרום איטליה, והר הווזוב הוא הר חשוף מאוד. ללא טיפת צל. היה להם קשה כמו שגם לי היה קשה רק לפני כמה דקות. אבל אני ראיתי את הנוף. הם היו עיוורים.

רק עכשיו הבנתי שאחיזת הידיים שלהם לא הייתה חלק ממשחק חברתי. הם הלכו בשורה אוחזים אחד בשני כי רק המדריך ראה את הדרך.

עכשיו קחו דקה ותחזרו לתמונה.

נגמר הזמן.

זה כנראה מה שראו העיוורים כשעמדו והביטו על הנוף מראש ההר שזה עתה התאמצו כל כך להגיע לפסגתו. ובכל זאת הם נראו מאושרים. הרוח ליטפה להם את הפנים. הם התחילו לשיר. ואני התחלתי להבין שם, בראש הווזוב ביום קיץ חם שגם מה שלא רואים אותו קיים. אף אחד מהנערים או הנערות בקבוצה הזאת לא צעק המלך עירום. הם ראו את הבגדים שרק החכמים יכולים לראות.

התמונה שהסתכלנו בה עכשיו ביחד (תודה שהסכמתם) נקראת "דה קונינג מחוק" והיא של האמן ראושנברג. מה הסיפור שלה? תעשו גוגל או תחכו לפוסט הבא..

המשך יבוא…

3 תגובות בנושא ״לראות רחוק לראות שקוף"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s