הכל אפשרי: אמניות חרדיות וערביות בתערוכה במוזיאון היכל שלמה

 

לתערוכה החדשה במוזיאון לאמנות יהודית שבהיכל שלמה קוראים "גם זה אפשרי". (אוצר עדי יקותיאל) ואני תוהה מה הוא אותו "זה". כשאומרים "זה" מצביעים על משהו קונקרטי. כך למשל בחג הפסח אנחנו אומרים "מרור זה" ומצביעים על המרור (או על האישה) וכאן? על מה מצביעים?

מה הוא אותו דבר שהוא אפשרי מבחינת התערוכה הזאת? אולי עצם קיומה. לכאורה נראה אולי בלתי אפשרי השילוב של אמניות חרדיות ואמניות ערביות המציגות אמנות זו לצד זו במוזיאון לאמנות יהודית.  כלומר האצבע המונפת באוויר ואומרת "זה" מתכוונת להגיד התערוכה הזאת אפשרית.

אבל האם זה אפשרי גם מחוץ לתערוכה?

אחת ההצבות החזקות בתערוכה היא הצבה של ציור בו רואים אישה ערביה קוראת בספר, מעליה שעון גדול. בתמונה המוצבת לידה רואים גבר חרדי כמעט באותה תנוחה. גם הוא יושב ומדפדף בספר. המיצב מכיל גם שורה של ספרי חול העומדים מסודרים על מדף ושעונים מאוסף המוזיאון.

אותי מעניינת קודם כל האישה. בעיקר היד שלה המונחת על הספר. כאילו היא לא רק קוראת  בעזרת העיניים אלא גם בידיים. תנועת היד המלטפת את העמוד הזכירה לי את התמונה המפורסמת של רמברנדט. רמברנדט צייר את אמו בתור חנה הנביאה. היא אוחזת ספר ענק, אבל היא לא קוראת בו. הסיבה היא פשוטה. אם מסתכלים מקרוב בתמונה המקורית רואים שהאותיות שם הן אותיות עבריות. אמו של רמברנדט לא ידעה עברית. ככה שהיא לא קוראת בספר בעזרת עיניה, היא קוראת בו בעזרת ידיה.

כל כך הרבה ציורים אנחנו מכירים מתולדות האמנות של נשים קוראות עד שאנחנו שוכחים שיש עדיין תרבויות, קהילות ואפילו מדינות שלמות שבהם אישה קוראת כך סתם בספר הוא מחזה נדיר. בעבר נשים רבות לא ידעו לקרוא. ובכל זאת יש המון ציורים של נשים קוראות גם מתקופות קדומות. אז מה הן עושות עם ספר ביד אם הן לא יכולות לקרוא בו? מביטות באיורים.

האיורים, שימשו עבור נשים טקסט חזותי שאתו הן יכלו להפליג למרחקים. ולכן תמונה של אישה אוחזת ספר היא תמיד תמונה של תקווה. של ציפייה. אולי מה שכתוב שם יקרה גם לה.

בתמונה המוצגת במוזיאון אנחנו רואים ספר בפורמט גדול מאוד, ואני יכולה לנחש שזה לא סתם ספר "קריאה" פשוט. אם היינו יכולים לראות מה יש בו אולי היינו מוצאים שם תמונות או טקסטים קדושים. אבל מכאן דפי הספר נראים ריקים. לבנים. האם זה אפשרי לקרוא ספרים ריקים? מסתבר שבתולדות האמנות זה אפשרי. מגדולי האמנים ועד האחרונים שבהם אנחנו מכירים תמונות של נשים קוראות ספרים ריקים. הנה מתוך הקפלה הסיסטינית של מיכאלא'נג'לו, אמן הרנסנס הגדול. יושבת הסיבילה, האם הגדולה, ומקריאה לעומדים סביבה מתוך ספר ריק.

בכלל, הצפייה מנשים, עד תחילת התקופה המודרנית הייתה לקרוא רק ספרי תפילה או ספרי קודש, כדי שאף ספר אחר חלילה לא יחדיר בהן רעיונות מוזרים כמו חופש או אהבה. ספרים עלולים לשבש את הדעת. חשוב שנזכור שעדיין יש מקומות בעולם, גם כיום בהן נשללת מהנשים ואפילו מהגברים החירות לקרוא באופן עצמאי כל מה שהם רוצים לקרוא.

התערוכה "גם זה אפשרי" מוצגת במוזיאון לאמנות יהודית, היכל שלמה, קינג ג'ורג' 58 ירושלים

שעות פתיחה: א,ב, ד, ה 10:00-16:00 יום ג 10:00-18:00

צילום התערוכה: יאיר חובב

 

 

 

 

2 תגובות בנושא ״הכל אפשרי: אמניות חרדיות וערביות בתערוכה במוזיאון היכל שלמה"

  1. האשה קוראת בספר כאשר מעליה שעון מסמלת את העולם מבחוץ לעולם היהודי קריאה הגובלת בזמן ….
    אך הרב אינו קורה אלה לומד … לימוד שאינו תלוי בזמן אלה לימוד נצחי … ולמרות שנראה כה קטן לעומת קריאת האשה ( העולם) זהו רק במבט שטחי הנובע מכח הספרים שמוצבים תחתיו.. ספרי החול .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s