הצבע הסגול של המבט שלך: על התערוכה של האמנית חני כהן-זדה

"הצבע הסגול
הוא תו האצולה
של פרח הלילך
ואור עיניים רך
של המבט שלך"
(צבעי הזמן, נתן יונתן)

את המילים היפות האלה, שכתב נתן יונתן והלחין נחצ'ה היימן זמזמתי חרש לעצמי לנוכח ציוריה של האמנית חני כהן-זדה המוצגים כעת בתערוכה בבית האמנים בתל אביב (אוצר אריה ברקוביץ). השילוב של הצבע הסגול הנוכח כמעט בכל העבודות עם המבט של האמנית הנשקף מהדיוקנאות העצמיים משרה על החלל אוירה של אצילות.

התערוכה נעה סביב שלוש שאלות מרכזיות ומהותיות: שאלת הזמן החולף, שאלת המבט האחר ושאלת הנוכחות או ההיעדרות.

עצם הבחירה של האמנית במדיום הציור הראליסטי ובנושאים של טבע דומם כבר מציפה תהיות על משמעות הזמן. הציור הראליסטי הוא מדיום  "לא עכשווי" ובשורת הצנצנות השקופות יש לכאורה משהו ארכאי. הקצב והאווירה שעולים מתוך התמונה שונים ואחרים כמעט מכל פעילות שאנחנו מורגלים בה בחיי היום-יום בעידן הווטסאפ, האינסטנט והסמרטפון. ולכן זאת תמונה מפתיעה.

רמת ההתבוננות וההשקעה הנדרשת מן האמן בציור כזה עומדת ביחס הפוך לרמת הזמן שמקדיש הצופה העומד מול היצירה לפענוח שלה. ובכל זאת, עדיין, כל פעם מחדש אנחנו שואלים את עצמו "איך ציירו את זה?" והפער הזה, בין הזמן של התמונה, בין הזמן של האמנית ובין הזמן של הצופה הוא מבחינתי מרתק. כי תפקידה של האמנות הוא תמיד ליצור פער. רווח. הבדל. צבעי הזמן נותנים את סימניהם גם בבחירת האלמנטים המצוירים בשאר התמונות. כמו למשל הצדפים. בעיקר אהבתי את הספר "דברים שהלוואי שידעתי בגיל 20" המונח לו כאבן שאין לה הופכין ליד כסא הנדנדה.  הפער בין מה שידענו בגיל 20 ובין מה שקרה לנו מאז ועד היום ומה שאנחנו יודעים לקראת גיל 50 זה העניין. לכל גיל יש את הידיעה שלו. כנראה אין קיצורי דרך.

האמנית מתבוננת בדבר מה הנמצא מחוץ ליצירה. אבל היא לא מתבוננת בנו ישירות. זאת התבוננות "הפוכה", כלומר התבוננות תוך הפניית עורף לאחור או התבוננות תוך סירוב כלשהו לראות.

כבר לפי השם של התערוכה "ידיעת ההפכים היא אחת", שם המבקש לחדד עבורנו את המסרים, קל להבחין שיש פה עניין עם התבוננות הפוכה. אבל מבחינתי המבט ההפוך המעניין, הוא דווקא זה הפיזי ולא המטפורי.  כי המבט ההפוך הוא המבט האסור. ומי שמפנה את מבטו לאחור מסתכן. הפניית המבט לאחור או היפוכו של המבט עלולים להביא אסון. מצד שני כמה אפשר להביט קדימה? צריך להרפות לפעמים מהמבט הנדרש. אני מרגישה שיש פה מבט המבקש לנוח, לא להסתכל על שום דבר, לבהות. פשוט להתכרבל ולבהות.

ולבסוף, לשאלה השלישית. שאלת הנוכחות או אי הנוכחות העולה ויורדת לכל אורך התערוכה לפי הקצב המונוטוני של כיסא הנדנדה. לתערוכות טובות יש סאונד. וכאן זה הסאונד הנוצר מהנקישה של כיסא הנדנדה ברצפת העץ.

היה לי פעם כיסא נדנדה כזה. מצאתי אותו בערמת זבל שמישהו זרק ושיפצתי ושיפצתי אותו כל פעם מחדש עד שאי אפשר היה יותר וזרקתי אותו גם אני. והשבוע מצאתי אותו שוב. ריק מתמיד. ריק כמו כל הכיסאות הריקים באמנות, מטפורי מאוד, אבל בעיני גם מוחשי מאוד. פריט חובה בכל לב נוסטלגי המעדיף את הישן, המושמש והשחוק על פני החדש, הקנוי והעכשווי.

חני כהן-זדה, "ידיעת ההפכים היא אחת", בית האמנים, אלחריזי 6 תל אביב

22/2/18 עד 17/3/18

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s