הניקיון הגדול

הניקיון הגדול, מתוך הגדת הזהב, ספרד, המאה ה-14

הבית המצויר בתמונה שקוף. אנו נחשפים לנעשה בתוכו כאילו מבעד לחלונות זכוכית. האמן מסיר לרגע את הקירות החיצוניים כדי שנראה "דירה לדוגמה" בעיר הימי-ביניימית, והעין שלנו נתקלת בריק. אין עקבות של מגורים. המבנה נראה נטוש.

הנשים המנקות מסמנות בגופן את גבולות המרחב: תקרה ורצפה. האחת עומדת בשמלה אדומה, בידה מוט ארוך ובקצהו מעין מברשת. היא מנקה בעזרתה את התקרה. שמלתה  גולשת החוצה, אולי מבקשת לפרוץ את גבולות האיור. האישה השנייה, בעודה אוספת פירורים מהרצפה, מטאטאת בלי משים בשמלתה הסגולה את האבק שעל מסגרת התמונה.

 

תיחום של ריק חושף את הצלקת. המבנה הנטוש, על שלל הצורות הגיאומטריות שלו, הוא סימן לפגמים. סימן לאי-היכולת להיות בעל טריטוריה, לחוסר האפשרות להיות קשור למרחב בקיום נוודי. החלל, המרחב, המקום, הבית – אלה עלולים בכל רגע להיעזב על ידי יושביהם. נשים המנקות בית ריק הן נשים שלא נקשרו לשום דבר שלא ניתן לקחת; נשים החיות תחת איום של בריחה, חיפזון. במצב של ניידות מתמדת לא תולים תמונות על הקירות.

הבית, כמו הגוף האנושי, זקוק לטיפול שוטף, לתחזוקה ובעיקר לניקיון. חלק ניכר מהתמונות של הנשים בהגדות של פסח מוקדש לנושאים של ניקיון אישי וניקיון הבית. סוגיית הניקיון של הגוף ושל הבית העסיקה כנראה נשים גם לפני מאות שנים. העיר בימי הביניים, על מרחביה הפרטיים והציבוריים, הייתה מלוכלכת ומוזנחת, מקום בטוח להתפרצותן של מחלות ומגפות. מצב הניקיון בעיר היה שונה מזה שבכפר, ואנשים ונשים היו צריכים לסגל הרגלים חדשים בתחום ההיגיינה הפרטית והציבורית.

את המגפות הגדולות שלא פסחו על שום בית בימי הביניים קישרו לשתי אוכלוסיות זרות ומוחלשות: נשים ויהודים. המוות השחור הכה באסיה ובאירופה באמצע המאה ה-14. נשים, ללא הבדל דת, הואשמו בהפצת המגפה ובהדבקת הילדים והגברים.

ברברה טוכמן מציינת בספרה הידוע "ראי רחוק" (הוצאת דביר) שבכל מקום שבו פגעה המגפה היו הנשים הנפגעות הראשונות והראשיות. באופן טבעי מי שנדבק ראשון הוא זה שמפיץ את המחלה. בדיעבד נמצאו סיבות אובייקטיביות לכך שנשים נדבקו ראשונות. גופן היה פגיע יותר ומערכת החיסון שלהן, בעקבות הלידות שעברו, חלשה יותר. נשים הדביקו את התינוקות ואת הילדים כי הן מי שטיפלו בתינוקות ובילדים. כיום אנו יודעים גם שהמגפות פרצו בעיקר בגלל היגיינה ירודה ובגלל פרעושים ועכברושים שהיו בבתים. העקיצה והנשיכה של חיות אלה היא שהפיצה את המחלה. והנשים היו יותר בבית, הסיכוי שלהן לבוא במגע עם המחלה המועברת בעקיצה היה גבוה יותר. נגיף המגפה התגלה רק כעבור חמש מאות שנה, ואנשי ימי הביניים עמדו חסרי אונים מול המוות. בין רבע למחצית אוכלוסיית יבשת אירופה מתה במגפה.

כל מי שחי בימי הביניים נלחם במוות השחור. הבית המוצג בתמונה עובר חיטוי יסודי מרצפה עד תקרה, מקיר לקיר. כל הרהיטים שעכברושים יכולים להסתתר מאחוריהם הוצאו ממנו. האם כבר אז זיהו קשר בין מרחבים נקיים והימנעות ממחלות? האם הבית הסטרילי, הנטוש, המעוקר הוא מקום בטוח יותר למגורים? האם בדיקות ושרפות של "חמץ" היו יכולות למנוע מוות של מחצית מאוכלוסיית אירופה? והאם בדיקה וביעור של חמץ אישי, מטפורי, יכולים להציל את מי שנשאר בחיים מזעמו של האל?

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s