הכרה, צדק וריפוי

 

בכנס מנהגי החינוך של החמ"ד (ירושלים, בנייני האומה, 10/7/17) נתבקשתי להשתתף בפאנל על הייצוג של הנשים המזרחיות בצילום ובקולנוע הישראלי.

אלה ימים לא קלים והנושא בוער. הרגשתי שאי אפשר הפעם להסתפק במצגת אקדמית עם תאוריות בפמיניזם ומגדר לנוכח המראות, ההפגנות והעדויות שאנחנו שומעים, לפעמים לראשונה בגוף ראשון נקבה.

אז פתחתי בנימה אישית, בהתבוננות נוספת בשלוש תמונות מוכרות היטב:

 

התמונה הראשונה היא של אישה מזרחית, יחפה, בשמלה משובצת ארוכה וכיסוי ראש יושבת על הרצפה ולפניה כלים ומזון. זוהי מעברת כסלון בתחילת שנות השישים של המאה העשרים. הצלם, כנראה גבר, עבד בלשכת העיתונות הממשלתית ותיעד במצלמתו את חיי היום יום במעברה. רוב התמונות הצרובות לנו בזכרון הקולקטיבי מתקופה זו היא של נשים או נערות על רקע האוהלים, חבלי הכביסה ושלוליות המים. אבל כאן יש זווית אחרת.

 

התמונה השנייה היא  של רונית אלקבץ ז"ל מהסרט "גט" (2014). ויויאן אמסלם נלחמת נגד הממסד הרבני. אבל לא מתוך מניעים פמיניסטיים. בספרות המחקר מכנים את הפמיניזם המזרחי "פמיניזם נגיש לכל". ויויאן אמסלם לא למדה מגדר. היא פעולת מתוך כוח ההיגיון והשכל הישר ומבקשת לעצמה את החופש שלה בתוך גבולות ההלכה היהודית שאותה היא מכבדת.

התמונה השלישית של הצלמת דורותיאה לאנג, בה רואים אישה ממוצא אינדיאני עם שלושת ילדיה בתקופת השפל בארצות הברית, שנות השלושים של המאה ה-20. התמונה, אחת מסדרה של שש תמונות התפרסמה תחת הכותרת "אם נודדת".

התמונות דומות להפליא למרות הבדלי הזמן והמקום. הנשים יושבות, מבטן מודאג, המצח מקומט, מרפק נשען על הברך או השולחן מחפש תמיכה. והיד על הפה. אני מביטה שוב בתמונות הללו ומרגישה שככל שאני מביטה בהן יותר ככה אני מצליחה פחות להבין או לפרש בצורה חד משמעית את מה שאני רואה.

על מה הן חושבות? במה הן מביטות? זווית הצילום לא מאפשרת לנו לפגוש את מבטן. אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליהן. האם העיניים החודרות שלהן מסתכלות קדימה אל העתיד או אחורה אל העבר? האם כמו אשת לוט המחשבות נודדות לראות מה נשאר במקום ממנו באו. אולי הן הדמות הנשית הכפילה של מלאך ההיסטוריה של פול קליי, עליו כתב וולטר בנימין שהוא מביט לפניו בגל חורבות של העבר ונושא מבטו קדימה אל העתיד?

חלפו כמה עשרות שנים מאז מעברת כסלון אולי יש לומר כשלון. אבל מה השתנה?

אני מביטה עכשיו בקבוצת הנשים בסרט "ישמח חתני" (2016). כיסוי הראש נשאר במקומו אם כי מהודק קצת פחות. המבט עדיין מודאג. המצח מקומט. לא שקט. הן כועסות. האישה הבודדה הסגורה בעולמה הפרטי ובדאגותיה האישיות התחלפה בקבוצת נשים. הסולידריות הנשית היא המפתח להבנת המשמעות של המהפכה הפמיניסטית במיוחד בפמיניזם המזרחי.

אבל השינוי הגדול הוא כמובן בתנועת היד. מחוות הידיים של דמויות נשים בתרבות החזותית הם תמיד ראי לנפש ולמצבה הרגשי של הדמות. קודם היד כיסתה על הפה, בתנועה קלה פנימה. תנועה שיש בה הרבה מודעות למצב האישי אבל מעט מאוד פנייה החוצה. המחווה עברה שינוי. קודם נוספה לה היד השנייה ושתיהן ספקו כפיים. ספיקת הכפיים היא התנועה האופיינית לנשים במצבי אבל וקינה. אבל אז נפתחה היד בתנועה חדה קדימה ובאצבע מאשימה. ועם פתיחת היד נפתח גם הפה והתחיל להשמיע את הקול המושתק.

בסיום הרצאתי בכנס הקראתי תפילה קצרה שחיברתי לנוכח דמויותיהן של הנשים המביטות אלינו מהעבר ומההווה:

אלוהינו ואלוהי אבותינו.

תבוא ותעלה לפניך דמותה של האישה והאם המביטה אלינו בכל התמונות, בסרטים, במסכים, בהפגנות וברשתות החברתיות. אל תתעלם ממנה כפי שהתעלמנו אנחנו ואבותינו.

שאנחנו עזי פנים. לא ראינו. לא רצינו לשמוע את העדויות, את הסיפורים של אחיותינו על הילד, על הילדה. על העוול. לא הבטנו בה אבל היא הביטה בנו.

לא קראנו לה בשם, לא הכרנו בקיומו של הכאב. כיזבנו. טעינו. לצנו. קשינו עורף. אבל עכשיו הפכנו מבטנו. עשה שלא נשכח את מבטה ואת תמונתה.

המצא לכולנו הכרה, צדק וריפוי. ברוך אתה ה' שומע תפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא "הכרה, צדק וריפוי"

  1. היי,
    שמעתי את ההרצאה שלך, והיא היתה עוצמתית. רלוונטית יותר מתמיד.
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s