עזרת נשים כמשל: אקטיביזם משיחי בהסוואה פמיניסטית בסרט "ישמח חתני"

כן פמיניזם / לא פמיניזם

"ישמח חתני" (אמיל בן שמעון, שלומית נחמה) הוא סרט מקסים, עמוק ושנון אבל קודם כל, לדעתי, הוא לא סרט פמיניסטי.

נכון שמרבית העלילה שלו עוסקת במחאת נשים אבל אף אחת מהדמויות הנשיות בסרט לא מייצגת אישה "פמיניסטית" ואפשר לומר שערכי המאבק הפמיניסטי זרים מאוד לעולמן של נשות קהילת מוסיוף שבסך הכל רוצות לתקן את עזרת הנשים שקרסה.

אתי, תקוה, ברכה ויפה הן נשים הפועלות עדיין בסדרים ישנים של חברה מסורתית בה הבעל הוא המפרנס העיקרי והיחיד, המגיע הביתה אחרי יום עבודה ומצפה למצוא את האישה שלו מחכה בבית, הסירים שהכינה מלאים והמים בדוד חמים. לציון יש חנות לתבלינים אבל מה עושה אתי אשתו? אין לדעת. אפשר רק להניח שהיא לא אשת קריירה אם בשעה 12:00 בצהריים, מדי יום, היא מתייצבת בחנות שלו עם המטעמים שבישלה והם אוכלים ביחד. נכון, באהבה שלהם אפשר רק לקנא.

בשיא המחאה, חבורת הנשים משאירה את הגברים לבד ומתכנסת בבית אחד. אתי, הגיבורה הראשית, שולחת את יפה להדליק את המים החמים עבור ציון. שתהיה לו מקלחת חמה. זהו עדיין אותו עולם שבו גברים לא יכלו להדליק בעצמם את הבוילר. יפה לעומת זאת חוזרת נפעמת מדייט שבו הבחור הביא לה "פרח". פרח אחד ויחיד אבל זאת בהחלט סיבה להתרגשות מצד נערה שמחכה לראות האם הוא "יציע" לה קשר רציני.

כאשר נשות מוסיוף מפגינות מול הישיבה של הרב דוד במחאה על שלקח להן את הכסף שאספו לבניית עזרת הנשים מגיעות למקום הפמיניסטיות ה"אמתיות" ומציעות להן עזרה. המפגש הקצר מאוד בין שתי קבוצות הנשים מבליט את הפער בינהן. הפמיניסטיות מציעות מיד סיוע מקצועי, משפטי כמו שהן רגילות במאבקים כאלה. כאשר הן שואלות במה אפשר לעזור נשות מוסיוף מציעות להן לחלק אולי פליירים, ועוברות מיד לדון בסלט הטעים ששלח ציון לאתי. בכלל כיאה לחברת נשים מסורתית נושא האוכל וה"בישולים" הם עניין גדול בסרט. חבל רק שלא כתבו בסוף הסרט את המתכון לסלט פירות המדהים של ציון. הסוד כנראה נמצא בתבלינים.

בכלל, מחאות של נשים כנגד העולם הגברי הדתי לא חסר בהיסטוריה היהודית עוד הרבה לפני שהפמיניסטיות שרפו את החזייה הראשונה. למשל "מרד הטבילה במצרים" זה סיפור שתמיד ריתק אותי. במאה השתיים עשרה, במצרים, נשים סרבו לטבול במקווה. לא אישה אחת, לא קהילה אחת, אלא מאות ואולי אלפי נשים יצאו כנגד הטבילה במקווה ולא עזרו כל הרבנים הגדולים ובראשם הרמב"ם שיצאו כנגד המחאה הזאת. הנשים עמדו בסירובם הרבה מאוד זמן. ולא, הן לא פמיניסטיות.

בהקשר של הסרט "ישמח חתני" מעניין להשוות בין שתי המחאות. קודם כל אחת הסצנות המצחיקות של הסרט מזכירה את "הרמב"ם" כאשר לא ברור אם המשפט שהן מצטטות הוא מהרמב"ם או מהרמב"ן… אבל באופן מהותי בשתי המחאות הנשים גוזרות על הגברים פרישות. נשות מצריים במאה השתיים עשרה היו נידות (אישה שלא טובלת במקווה היא נידה) ואסורות על בעליהן, ואילו בסרט נשות הקהילה עוזבות כאקט של מחאה את הבעלים לבד ועוברות לגור ביחד בדירה של יפה. אה, כן. לא לפני שהן משאירות לגברים הוראות ברורות כמו: אל תשכח לקחת את התרופות, אל תשכח למרוח את המשחה. אולי הנשים בסרט לא פמיניסטיות אבל ברור שהגברים הם תלותיים מאוד.

עזרת נשים כמשל

לא ברור לנו מתי התחילו עזרות נשים בבתי כנסת, ככל הנראה זה היה במהלך ימי הביניים. בבתי כנסת עתיקים שהתגלו בישראל אין עדות לעזרת נשים ולא בטוח שנשים היו מגיעות לתפילה בשבתות ובחגים. אבל המונח "עזרת נשים" לא קשור כלל לנשים. כשבית המקדש היה קיים הייתה בו "עזרת נשים". בעזרה היו גם גברים וגם נשים באופן שווה וללא הפרדה. בימים מיוחדים כמו למשל בשמחת בית השואיבה היו הלוויים עומדים בעזרת הנשים ושרים. מכל מקום זה לא עזרת הנשים המוכרת לנו מבתי הכנסת כאזור השייך לנשים בלבד.

קריסת עזרת הנשים בסרט מסמלת את חורבן הבית. חורבן בית המקדש. בית הכנסת הוא תחליף לבית המקדש שאיננו. כאשר אנו פוגשים לראשונה את רב הקהילה, הרב מנשה, הוא נוזף בציון שלא תיקן את החלון השבור. הרב מנשה אומר לציון ש"אסור להתמהמה בתיקון בית ה'". הרב, כמו נביאי ישראל לפניו מתריע על החורבן שיבוא. העם לא עשה תיקון. לא חזר בתשובה. ולכן יבוא החורבן, בית ה' יקרוס. אבל החורבן לא יהיה לנצח. הגלות תהיה ארוכה וקשה אבל אחריה תבוא הגאולה.

והנה, ממש בפתיחת הסרט אכן מגיחה לרגע הגאולה. גאולה היא אישה מסתורית שאנחנו פוגשים פעם אחת בלבד. "אנחנו לא רוצות בעיות גאולה" מזהירות החברות של אתי את גאולה. וגאולה מיתממת כאילו לא יודעת באיזה בעיות בכלל מדובר והולכת לשתות ערק. אבל טוב מאוד היא יודעת, ואנחנו יודעים שאלפי שנים חיכינו לגאולה שתבוא. והיא? עושה בעיות.

מדרש שמות הוא רובד מאוד פשטני בפרשנות על יצירה אמנותית, ספרותית או קולנועית. אבל הוא גם עוגן מאוד חזק שעוזר בפענוח העלילה. לגיבור הראשי קוראים "ציון". שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון. גבריאל ורפאל, שמות הגברים האחרים בסרט, כמו המלאכים העומדים ושומרים ליד כסא הכבוד. תקווה – אחת מארבע הנשים הגיבורות, הרי עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים. אתי וציון משוחחים על עניין השמות: "אומרים שלכל אחד יש צדיק עם השם שלו ששומר עליו". אבל לציון אין צדיק. יש לו את אסתר המלכה.

אסתר המלכה, שהצילה את העם היהודי מההשמדה ההמונית הייתה לסמל של מלכה אישה שיכולה לשנות את גורל העם. לא לפני שהשתתפה כמובן בתחרות מלכת היופי בממלכת פרס. גם היא לא הייתה פמיניסטית גדולה. את חנוכת בית הכנסת קובעים ליום חג הפורים, הלו הוא חגה של אסתר. המאבק של הנשים יתחיל מיד לאחר פורים, בימי ההכנות לחג הפסח – הוא חג הגאולה. זהו יום השחרור. אבל האכזבה בו תבוא. כי את חג הגאולה יחגגו בני ישראל בחושך, בגלות, במרירות. ציון לא תיקן את דרכיו. ולא תיקן את החשמל שעושה בעיות וקופץ. ובליל הסדר לפתע כבה האור ולא ניתן לשבת עוד בבטחה בבית. ולכן כל בני המשפחה והאורחים גולים לרחוב, מושלכים מהבית ולא יכולים לחגוג את חג הגאולה.

שני דברים היה צריך ציון לתקן ולא תיקן. את חלון בית הכנסת ואת החשמל בבית. חלון הוא מקור אור חיצוני. האור הטבעי חודר מבעד לחלונות ומאיר את המקום החשוך. החשמל – מקור אור מלאכותי ופנימי. אבל בהעדר האור הפנימי ובהעדר האור החיצוני איך תבוא גאולה? הגאולה נמשלה לאור. ולא סתם אור אלא לאור הזריחה. כמו שהזריחה מגיעה לאט לאט כך היא גאולתם של ישראל. בכל יום מחכים לה ואף שהיא מתמהמהת לא מתייאשים.

מעניין מאוד גם "הרב דוד". הלא דוד הוא מלך ישראל. מחפש כבוד ושלטון. אבל גם לא נטול חטאים. ידוע ביותר הוא חטא דוד ובת שבע. והנה בת שבע היא אשת הרב מנשה. הרב מנשה חולה, אשתו בת שבע חסרת הכרה ומה רוצה הרב דוד הצעיר? לגזול את קהילת מוסיוף היקרה מהרב מנשה ולהפוך אותה לקהילה שלו. למלוך תחתיו. עכשיו רק חסר שיבוא נתן הנביא וימשול את משל כבשת הרש.

אקטיביזם משיחי בסרט "ישמח חתני"

הדילמה המרכזית העולה בסרט היא התנגשות בין שני ערכים בתפיסת היהדות מאז חורבן בית המקדש השני: גלות מול גאולה. כן כן, גלות ביהדות היא ערך.

הישיבה בגלות הפכה להיות עמוד התווך של היהדות במהלך אלפי שנים. עד לראשית הציונות, עד השואה ועד להקמת מדינת ישראל הגלות נתפסה כמצב הקיומי הבסיסי של העם היהודי. בגלות שגשגה היהדות סביב עולם הישיבות, לימוד התורה והתלמוד. היהדות הפכה להיות פסיבית וחרטה על דגלה את היותה "דת הספר" או "עם הספר". תרבות של מילים ולא של עשייה. בסרט, הרב דוד מבקש להמשיך להיות בגלות. הוא רוצה לכתוב ספר תורה. ספר התורה מבחינתו הוא המהות והעיקר ולא ה"מקום" או המרחב הפיזי שבו האנשים והנשים יוכלו להתנהל בחופשיות. ספר תורה קודם לעזרת נשים כך הוא פוסק. ספר התורה קודם לבניית הבית. ספר התורה מייצג גם יהדות גברית כיוון שרק גברים עולים לתורה וקוראים בו.

מנגד – קבוצת הנשים מייצגת את היהדות האקטיבית הפועלת להכשרת המקום הפיזי, לתיקון החורבן, לבנייה מחדש של מה שקרס. כאשר אחת הנשים מתקנת את מכפלת המכנסיים של בעלה היא אומרת לו: "אנחנו רוצות לבנות את עזרת הנשים עכשיו". היא מדגישה את המילה "עכשיו". מדינת ישראל נתפסת כתחילת הגאולה. התפיסה אומרת שעכשיו זה הזמן. ביהדות חב"ד רווחה המילה עכשיו בהקשר הגאולה: "אנחנו רוצים משיח עכשיו". נכון, גם שלום עכשיו. עכשיו זה הזמן, ואכן מורגשת בסרט הדחיפות. אין להתמהמה יותר. בניית הבית באה כמובן על חשבון ספר התורה. כאשר הזמן קצר והמלאכה מרובה והתקציב דל אפשר או לכתוב ספר תורה או לבנות עזרת נשים. תורה או עבודה?

ידועה המחלוקת של ר' שמעון בר יוחאי וחכמים. ר' שמעון בר יוחאי יוצא מהמערה שבה ישב שנים ולמד תורה. הוא חוזר מגלות ורואה לנגד עיניו מחזה מבעית. אנשים עובדים את האדמה. זורעים. חורשים. והוא צועק, כמו הרב דוד בסרט: "ותורה מה יהיה עליה?". איך אפשר לזנוח את המצב של לימוד תורה בשביל עבודת האדמה? מיד מחזירים אותו חכמים לגלות נוספת במערה. כעונש. זה לא מתאים להם. אי אפשר לקיים חברה לא פרודוקטיבית המבוססת על תורה בלבד ללא עבודה. הציונות הדתית ידעה לעשות מהסיפור הזה מטעמים. אולי לא טעימים כמו הסלט של ציון אבל מטעמים.

בעוד הרב דוד מיצג את הגלות והנשים מייצגות את האקטיביזם של הגאולה קבוצת הגברים בסרט מתלבטת. דרוש להם מנהיג. מה קרה למנהיג? המנהיג, הרב מנשה, נמצא במצב של הסתר פנים. הוא לא רואה. מצב של עיוורון. אבל לפתע (בעזרת כמה כדורים שנותן לו הפסיכיאטר) הוא שב לתפקד. הוא מעיר את ציון משנתו העמוקה ופוקד עליו: "קח אותי אליה…". אל מי? בסרט כמובן אל בת שבע אשתו. אבל בנמשל? אל הארץ המובטחת, אל המקום הנכסף, אל ארץ ציון וירושלים. "קח אותי אליה…".

אולי יש כאן רמז שביקור אצל פסיכיאטר ונטילת כדורים באופן קבוע יכולים להעיר עוד כמה מנהיגים מעיוורונם.

הסרט מסתיים בסצנת חתונה. כל חתונה יהודית היא זכר לחורבן. אנחנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. החתן שובר כוס זכר לחורבן הבית. "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני". בתפיסה היהודית זוג שמתחתן הוא עוד שלב בבניית בית המקדש. מצאתי עוד הוכחה שהסרט הזה הוא לא באמת על פמיניזם אלא יותר על דברים אחרים. שתבוא גאולה, שתבוא גם שולה. משיח שיבוא.

 

 

2 תגובות בנושא ״עזרת נשים כמשל: אקטיביזם משיחי בהסוואה פמיניסטית בסרט "ישמח חתני""

  1. איזה הבט מקסים , ביהדות יש חשיבות רבה לעשיה במיוחד בתקופה של חורבן בית המקדש הראשון, ירמיהו וחזיקיהו שכל תינוק בממלכת יהודה ידע את כל התורה כולה והיה בקיא בהלכות טומאה וטהרה. זה היה דור של תלמידי חכמים, הבעיה הייתה שהיה ניתוק בין השכל ללב ועל זה נחרב הבית,אפשר להגדיר גלות פרטית של הן אדם. שהשכל אומר לו משהו והלב משהו אחר, זה החטא , כשיש אינפלציה בין השכל ללב, לכן משיח מגיע או דור שכולו חייב או שכולו זכאי.. יתכן שמדובר שכשהלב והראש אחד. הראש זה הראש הגדול של העולם , החוכמה שקדמה לעולם אשר צפונה בתורה, אבל המפתח הוא הלב , בית המקדש הוא בלב. אי אפשר בלי הרגש הנשי, השכל הוא הגבר. ולכן שלום בית זה בית המקדש.
    האמת לא אמת בלי שלום והתורה היא תורת אמת אבל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואם זה לא כך זאת לא התורה שלנו..

  2. ענת יקרה. לגמרי במקרה נתקלתי עכשיו בבלוג שלך והלב התרחב. כמה יפה כתבת על הסרט שלנו. אף ניואנס לא נסתר מעניך, ויותר מזה הוספת משמעות לבחירות שעשיתי באופן שרירותי במהלך כתיבת התסריט. כמו למשל שמה של גאולה. אני חייבת להודות שזה אחד השמות היחידים בסרט שלא השקעתי בהם הרבה מחשבה. "גאולה השתיינית". נשמע לי טוב והלכתי עם זה. ובאת את והצקת את שמה ממקום כלכך מרגש. תענוג. תודה רבה ענת. עשית לי את היום. לפחות.
    שנה נפלאה.
    שלומית נחמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s