לאבא שלי יש סולם. ולאבא שלך?

פרויקט הגמר של נועה ויינגרטן, בוגרת המסלול הבינתחומי במכללת אמונה נגע לליבי באופן מאוד עמוק. מדובר על פרויקט שעוסק באחד הנושאים הכי טעונים בעולם היצירה – הקשר בין אב לבתו. או בין בת לאביה. אבי-בתו.

נועה ויינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"
נועה ויינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"

אם התמונות מבוססות על צילומי ילדות, מי צילם את התמונות והיכן? ואם הן תוצר של זיכרון בלבד הכיצד נחרטו דווקא אירועים אלו ומה משמעותם? הפרויקט יוצר סקרנות בהתייחס לשאלה הכי גדולה של עולם האמנות: מה היה שם? את מי אנחנו לא רואים? מה נשאר מחוץ לטווח של העין, המצלמה, המכחול והיד?

נועה 2

התמונות של נועה, החזירו אותי לאלבום התמונות שלי, ובמיוחד למספר רב של תמונות שלי ביחד עם אבא שלי. התמונות צולמו בבית שבו גרתי, ברחוב הס 10 בפתח תקווה, אמנם קומה רביעית ללא מעלית אבל עם מרפסת. למה צולמו רוב התמונות בתקופת הילדות שלי במרפסת? אולי שם היה הכי הרבה אור? אולי היה צריך לחשוב פעמיים אם לרדת למטה ארבע קומות ללא מעלית? אני לא יודעת.

אבא שלי, חיים גרוס בתחילת שנות ה- 70 במרפסת הבית הרחוב הס 10 פתח תקווה
אבא שלי, חיים גרוס בתחילת שנות ה- 70 במרפסת הבית הרחוב הס 10 פתח תקווה

אבא שלי הוא צייר, צלם ואספן מצלמות שבימים ההם עשה הרבה נסיונות בהרכבת עדשות ובפיתוח תמונות באמבטיה. אמא שלי אומרת שהוא צילם את התמונות במרפסת כי בטח הוא רצה לנסות משהו חדש, עדשה חדשה. אבל אם הוא מצולם אז הוא לא יכול היה להיות הצלם. אמא שלי, היא זאת שלכדה בעדשות המשוכללות שלו את תמונות הילדות שלי.

אבא מרפסת         אבא מרפסת 1

אבל לא רק הקשר שבין זכרון ילדות, צילום וציור ריתק אותי בפרויקט הזה. נזכרתי גם בעוד משהו. באחת התמונות החשובות בפרויקט של נועה רואים ילדה מציירת את אבא שלה. זוהי תמונה סוראליסטית, מתוחכמת, תמונה שמאתגרת את הצופה מאוד. תמונה בתוך תמונה…ציור שהוא אמנות על אמנות שהיא ציור.

נועה וינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"
נועה וינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"

התמונה הזאת החזירה אותי לסיפור הילדים שאהבתי מאוד בילדותי "כך ולא כך". זהו אחד הסיפורים המפוספסים ביותר, לדעתי, רק בגלל שהוא "זכה" לצאת בקובץ אחד עם סיפור הילדים הידוע "דירה להשכיר". את האיורים לתרגום של לאה גולדברג עשה כמובן שמואל כץ.

כך ולא כך

 

הנה קישור לבלוג של איתמר שכותב על השתלשלות התרגומים לסיפור: http://www.itamar-books.co.il/?mode=nl&n=13

ב"כך ולא כך" הילדה ענת (אני!) מבקשת מאבא שלה (אבא שלי!) לצייר לה בכל פעם ציור, והנה האב המבולבל או המצחיק מצייר הכל הפוך: האיש במלונה והכלב קורא עיתון, עכבר רודף אחרי חתול, בתים על הים ואוניות על היבשה. באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. ענת לא מתייאשת ומבקשת מאביה כל פעם מחדש לצייר לה את התמונה הנכונה. את התמונה שהיא רוצה לראות. האם זה לא התפקיד העיקרי של ההורים? לצייר לילדה את תמונת העולם שהיא רוצה לראות?

ואם היה צריך עוד הוכחה לגאונות ולנצחיות של סיפורי ילדים טובים הרי שהציור האחרון בסיפור הוא ההוכחה. אבא מצייר לענת תמונה הפוכה שבה סוס רוכב על ילד בעוד שהילד מושך את העגלה. ענת מבקשת מאבא עוד תיקון אחד אחרון אבל הוא… מה לעשות, עונה לטלפון. כן, כן. כבר אז, לפני יותר מארבעים שנה הורים ענו לטלפון (בעידן שבקושי היו טלפונים) במקום לצייר לילדיהם ציור. ענת לא מתייאשת ויושבת לצייר בעצמה את הציור האחרון, הנה כך:

כך ולא כך 2

הילדה שמציירת את אביה הבוכה בתמונה של נועה החזירה אותי לתחושה שהייתה לי תמיד בעניין כוחה הגדול של האמנות להפוך את המציאות מלמעלה למטה ובחזרה דווקא בשביל להחזיר את הדברים בסופו של יום למקומם הטבעי. הנה כך. ולא כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s