נעבור לשקופית הבאה: על פרויקט הגמר של סיון קורן

מי זוכר היום את עידן השקופיות? לפי שהיו פה מצגות ולפני שמוסדות חינוך חלמו אפילו על מחשב וברקו בכל כיתה לימדנו את תולדות האמנות עם שקופיות.

היו לי קלסרים עם ניילונים שקופים מחולקים לריבועים, בכל ריבוע נחה לה שקופית ועליה מדבקה עם שם היצירה. להרצאות הייתי צריכה להגיע הרבה זמן קודם עם המחסנית ובה המתקן של השקופיות, לזכור לסדר הכל הפוך, מלמעלה למטה ומשמאל לימין, חצי מהתמונות שהייתי מקרינה נותרו בכל זאת הפוכות ולא הבנתי איך זה יכול להיות. עד שגיליתי את הפטנט של הנקודה האדומה. אם שמים נקודה על המסגרת של השקופית בפינה הימנית למעלה אז יש סימן איך להכניס את השקופית למחסנית.

במהלך ההרצאה, בעיקר בכנסים היה צריך למצוא מישהו שיעביר את השקופיות וכל משפט שני היה "נעבור לשקופית הבאה"… מתוך עשרים דקות של הרצאה רוב הזמן התבזבז על העברת שקופיות. המקרנים היו גדולים וכבדים ועשו רעש של גנרטור. כשהייתי מכבה את המקרן בסוף הרצאה או שיעור הייתה משתררת דממה.

ככה למדנו ולימדנו את כל תולדות האמנות. מבחן שקופיות היה מבחן מאוד מאיים – כל חצי דקה מקרינים שקופית ואנחנו רשמנו את שם היוצר ואת שם היצירה והטכניקה. להוציא 100 במבחן כזה היה כמעט בלתי אפשרי.

נזכרתי באוסף השקופיות שלי (שמונח כבר שנים בבוידעם) כשסיון קורן, סטודנטית שנה ד' במכללת אמונה פרסמה בפייסבוק שהיא מחפשת שקופיות כמו של פעם עבור פרויקט הגמר שלה. מיד התעוררה אצלי סקרנות. הלכתי לחפש את השקופיות שלי.

השבוע, נפתחה תערוכת הגמר של המסלול הבינתחומי במכללת אמונה וסיון הציגה את פרויקט הגמר המצוין שלה (מנחה: נדיה עדינה רוז). ואז הבנתי שלא את השקופיות עצמן היא חיפשה אלא את המסגרות.

סיון קורן מתוך פרויקט הגמר "מחוץ לתמונה", 2016
סיון קורן מתוך פרויקט הגמר "מחוץ לתמונה", 2016

מהתבוננות בפרויקט אפשר להבין את השינוי העצום שעבר התחום שנקרא "תולדות האמנות". המסגרת הופכת בעצם למצע העיקרי לציור והמצע שהיינו מצפים לראות נעלם כלא היה. בעשרים שנה האחרונות עברנו ממצב של הקרנת שקופיות למצב של למידה וירטואלית נטולת מכשירים. אין עוד צורך לסחוב מחסניות של שקופיות, לא חייבים ללמוד את כללי האופטיקה של היפוך תמונה במקרן שקופיות, ובוודאי שלא זקוקים לשוליה שיחליף עבורנו את השקופית הבאה. מספיק לעשות גוגל. האם התחום התקדם או דווקא נסוג אחורנית? המסגרות שהפכו לתמונות עצמן ממחישות את הריקנות. מה כבר נשאר? התמצית. קיר. מסמר. מסגרת.

 סיון קורן 2

בפרויקט יש שלוש הצבות שונות המתכתבות עם עולם האמנות. הצבה אחת על כן ציור קלאסי שהוא עדיין סמל לעבודת האמן בסטודיו אם כי בעידן הדיגטלי גם כן הציור הופך למוצר נוסטלגי ועיצובי.

סיון קורן 1

 

הצבה שנייה, על גבי הקיר של מסגרות מסוגים שונים אחת בתוך השנייה. החיבור בין המסגרות נותן למעשה את המרחב שהאמנית זקוקה לו בשביל ליצור. באופן מטפורי אפשר לומר שהמסגרת היא שמחזיקה את עולם היצירה ונותנת לה תוקף.

סיון 5

ברציונאל של הפרויקט סיון מדברת דווקא על הקושי להיות במסגרות והיא קוראת לפרויקט "מחוץ לתמונה" אבל  בעיני יש כאן חיבור גדול מאוד למסגרת במובן הרחב של המילה. הצורך בחיפוש אחר מסגרת שתתן את התמיכה  הוא הכרחי. הדיוקן העצמי המצויר על המסגרות כאשר על העיניים יש עוד מסגרת של משקפיים ממחיש עד כמה הראייה שלנו רחוקה, מתווכת, זקוקה לחיזוקים.

 

ההצבה השלישית היא המעניינת ביותר לדעתי והיא קשורה לשקופיות של פעם. סיון מציירת על המסגרות הקטנות והתחושה היא שאנחנו מסתכלים בעצם על סיפור פואטי, אישי מאוד, המוביל אותנו בשבילי החיים ממסגרת למסגרת.

סיון קורן 3             סיון 4

האופן שבו אנחנו ממסגרים בעיות הוא אחד מהכלים להצלחה או לכישלון. הזזת המסגרת ומסגור מחדש של הבעיה יכולה להביא אותנו לפתרון. הישארות בתוך המסגרת הקיימת מגבירה את הסיכוי לתקיעות וקיבעון. הפרויקט הזה ממחיש את האופן שבו מסגרות יכולות דווקא לתת תחושה של ביטחון ושל שייכות בבחינת "כל אמנית צריכה מסגרת".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s