שיעור לחג השבועות: ניתוח ביקורתי של הסרט הערת שוליים

כבר שנים אני חולמת לתת שיעור בליל שבועות על הסרט הערת שוליים. הסרט הזה מתקשר לי לכל מה שהחג הזה מסמל ובמיוחד למפעל היהודי הגדול ביותר שהתפתח מאז מתן תורה – מפעל הפרשנות.

אוריאל שקולניק, כך נאמר, מתרוצץ ממקום למקום ברחבי ירושלים ונותן שיעורים בליל שבועות. אם רק היה עוצר היה מבין שהסרט שבו הוא מככב הוא השיעור האולטימטיבי…

מספר נושאים מרכזיים בסרט קשורים לתהליכים של הבנה ופרשנות:

  • שאלת השפה: המקום המרכזי של השפה על מרכיביה השונים (אות, מילה, ביטוי, הערת שוליים…) וההתיחסות לפילולוגיה כתחום ידע מרכזי במצב הפוסטמודרני ("אין דבר מחוץ לטקסט").
  • שאלת האמת: האם ישנה אמת אוביקטיבית או שהמציאות היא כולה טקסט פתוח? (מות האמת)
  • ההבדל בין הגישה המודרניסטית (דמות האב) לגישה הפוסטמודרנית (דמות הבן) ביחס לעולם הפרשנות (מות המחבר)– במיוחד לשים לב ל"משל החרסים".
  • מי לא מדבר? הגמוניה ושוליים בסרט (האם השותקת)
  • אובדן הזהות כתופעה פוסטמודרנית (מות האדם)
  • האירוניה והביקורת בסרט על הגישה הפוסטמודרנית

 

המעמד של השפה

"אני פילולוג" מכריז אליעזר שקולניק בפתיחת הסרט.

מהי פילולוגיה? פילו=אהבה, לוגוס= מילה. בתחום הצר, ולפי מה שהיה מקובל במודרניזם הפילולוגיה עוסקת בחקירת השפה. בלשנות כמו שאמרו פעם. אבל בפוסטמודרניזם הורחבה ההגדרה של הפילולוגיה בגלל עליית מעמדה של השפה. הפילולוגיה עוסקת בחקירת הקשר בין בני אדם באמצעות השפה. זה לא רק המבנה התחבירי או הלשוני של השפה אלא גם המבנה התרבותי של השפה.

בפוסטמודרניזם לשפה ולמילה יש מעמד מאוד חשוב כי "הכל טקסט" והכל פרשנות של טקסטים.

בסרט שני הגיבורים הם פילולוגים. אבל בעוד שהאב הוא פילולוג מהאסכולה הישנה הבן הוא מהגישה הפרשנית החדשה.

השפה והמרכיבים של השפה הם המניע של הסרט והם המניע של העלילה. הבמאי עושה שימוש מאוד מאוד רחב במילים הן מבחינת קידום העלילה והן מבחינה ויזואלית.

השם של הסרט הוא ביטוי לשוני בעל משמעויות רבות. הערת שוליים היא מונח שלקוח מהשדה האקדמי ומהכתיבה האקדמית. אבל הוא גם מונח פילוסופי. אנחנו כבני אדם בסך הכל סוג של הערת שוליים.

ההסתבכות של העלילה – בגלל טעות שנובעת מאות זהה. במדע הפילולוגיה קוראים לטעות כזאת "טעות מחמת הדומות". זאת טעות נפוצה בחקר כתבי יד שזה התחום האקדמי שבו עוסקים האב והבן.

גם הפתרון של התעלומה בסרט נחשף באמצעות חשיפת מילה אחת. אותה סוג של טעות "מחמת הדומות". שתי מילים דומות בשני טקסטים נפרדים מעידות אחת על השניה.

למילה שנבחרה לפתור את התעלומה יש משמעויות רבות המעידות על הרבדים השונים של השפה ועל אפשרויות הפרשנות הגלומות בשפה עצמה.

מילים מופיעות בסרט בכל צורה אפשרית גם מבחינה ויזואלית: כותרות, קלוז אפ על מילים, כתוביות וכו'.

 

מות האמת

שאלת האמת או יותר נכון שאלת "מות האמת" היא השאלה המרכזית של הסרט והיא השאלה שעומדת בבסיס של ההגות הפוסטמודרנית.

לפי הגישה של האב (המודרניזם) יש אמת בטקסט והתפקיד של החוקר זה לחשוף אותה. עליו להגיע לחקר האמת האוביקטיבית.

לפי הגישה הפוסטמודרנית אין אמת אלא הכל טקסט. גישת "מות המחבר" מאפשרת לכל פרשן לפרק את הטקסט לגורמים ולבנות אותו מחדש לפי תפיסת עולמו. זוהי הדקונסטרוקציה.

במהלך הסרט חל מהפך במעמדה של האמת וביחס של האב לשאלת האמת. זהו התהליך שהוא עובר בסרט.

בתחילת הסרט אליעזר רוצה הכרה. הוא רוצה את ההכרה הממסדית משום שהוא חי בעולם שעדיין ניתן להאמין בו שיש ערך לאמת. כך הוא אומר: "אני רוצה להאמין שהועדה בחרה בי בזכות הכרה בחשיבות הערך המחקרי."

אבל אז הוא מגלה את הפח שטמנו לו. והוא מבין שההכרה ניתנת לו דווקא על בסיס של חוסר אמת. הוא למעשה בוגד בערכים של עצמו.

מות המחבר

האב מייצג את שיטת הפרשנות או שיטת החשיבה המודרניסטית: כלי מחקר מדוקדקים, השוואה, מספור, קיטלוג, תיעוד, יסודיות.

הבן מייצג את הפרשנות הפוסטמודרנית שעושה שימוש ביצירתיות, בפרוק והרכבה מחדש.

כשאוריאל הבן כותב את נימוקי השופטים הוא "מתבלבל". הוא כותב בהתחלה "יצירתיות". היא מיד מוחק וכותב במקום זה יסודיות. זה בדיוק ההבדל בין הגישות השונות.

ההבדל בין שתי הגישות מנוסח היטב ב"משל החרסים" שאותו מושל אליעזר שקולניק לכתבת הצעירה שבאה לראיין אותו לעיתון, וכך הוא אומר:

"שנינו מתעסקים בחרסים. האחד (האב) מסמן, מנקה, מקטלג, מודד, מגלה מאיזו תקופה, מי יצר את החרס וכך עושה עבודתו נאמנה. בעלת ערך מחקרי.

השני (הבן) מוצא שני חרסים, מסתכל כמה דקות, מספיק לו שהם בצבע דומה ומייד בונה מהם כד. כד יפה. אבל לא מאותה תקופה. העיקר שיהיה כד. אין בינו לבין האמת המדעית – כלום. אין כד. זאת פיקציה.

הבן יוצר יש מאין. לא היה כד. היו רק חרסים. עכשיו יש כד.

האב – אין יצירה של יש מאין אלא רק חשיפה של מה שכבר היה קיים.

הגמוניה ושוליים בסרט 

כל החוקרים הגברים בסרט מייצגים את ההגמוניה. "סרט של אשכנזים". האחר בסרט מיוצג על ידי הדמות השותקת של האם. השתיקה והפאסיביות שלה וחוסר ההתערבות שלה בעלילה עומדת בניגוד לארכיטיפ הנשי הקיים בסיפורים המכוננים שבהם דווקא התערבות נשית הופכת את העלילה על פיה. (התערבות רבקה בסיפור הברכה של יעקב ועשיו שהוא ארכיטיפ ידוע).

אובדן הזהות כתופעה פוסטמודרנית (מות האדם)

בסרט עוברים שני הגיבורים הראשיים תהליך של אובדן זהות (מות האדם)

איבוד הזהות בא לידי ביטוי בין השאר באובדן הארנק, בשיר מתוך ההצגה "כנר על הגג" שם שומעים את המשפט של השדכן "א לא החתן הזה אפשר להחליפו באחר", הספר של אוריאל שקולניק נקרא "זהות וזיכרון.

העובדה שלאב ולבן שם זהה: א.שקולניק מלמדת על כך שלמעשה אין כאן זהות אנידבידואלית אלא ישות אחת.

בסופו של דבר הם באמת מתחלפים בינהם, לא רק בקבלת הפרס אלא גם בערכים שבהם הם מאמינים: האב מעגל פינות ומוותר על ערך האמת שעליו הוא תמיד הגן ואילו הבן מגן בחירוף נפש על "אמת" שמקורה בכלל בטעות.

 האירוניה והביקורת בסרט על המצב הפוסטמודרני

האירוניה בסרט באה לידי ביטוי במספר אופנים.

אותו כלי מחקרי של שפה, מילים ואותיות שמשמש את שני החוקרים, אותו כלי בדיוק מוביל לטעות.

זה אירוני שאוריאל מטיח בחברי הועדה: "איך קורית טעות כזאת?". איך? ממש פשוט. טעות במספר טלפון, טעות בשם. טעות בתקשורת בין בני אדם. זה משהו שהוא חלק בילתי נפרד מהשפה. הוא שהוא חוקר של שפה צריך לדעת כמה קל להסיק מסקנות מטעות של אות אחת או מילה אחת ואיזה מחיר כבד אפשר לשלם על טעות במילה. לדוגמא: קמצא ובר קמצא.

גם כל ההתנהלות של ה"ועדה" מוצגת בצורה אירונית.

גרוסמן אומר לאוריאל שאין בגידה יותר גדולה בעקרונות של אבא שלו מהמעשה הזה. שהוא, אליעזר שקולניק לעולם לא היה מכשיר שקר כזה. הוא לא מעגל פינות. אוריאל עונה לו שהאבא לא יידע. וגרוסמן אומר את אחד המשפטים החשובים של הסרט: "אבל אנחנו נדע. והפרס יהפוך לקרקס". אבל פה בדיוק האירוניה של הסרט. הפרס הוא כבר קרקס. כל המדינה קרקס. גם הועדה קרקס. כשמגיעים לבנייני האומה הקרקס מתחיל. רואים מופע להטוטים של קרקס שממחיש את האמירה של גרוסמן. הופעה של מיומנה. נבואתו של גרוסמן התגשמה. האמת קרסה. הכל הפך לקרקס. הכל מופע אחד גדול.

הביקורת על המצב הפוסטמודרני באה לידי ביטוי בסרט בכמה אופנים.

אוריאל שקולניק מייצג את הדור הפוסטמודרני. אבל הוא בעצמו גם אב לילד. הדור הבא. אוריאל שואל את הבן שלו: מה אתה עושה? והבן עונה לו "כלום".

יש כאן ביקורת על הפוסטמודרניזם שמוביל לנהליזם. אם אין אמת אז אין כלום. אין במה להאמין. אין בכלל מה לעשות. זוהי סכנה אחת של הפוסטמודרניזם.

אבל הביקורת היותר נוקבת על הגישה הפוסטמודרנית באה לידי ביטוי בעובדה שאוריאל הפוסטמודרניסט הופך למעשה להיות מאוד "שמרן" ומוכן להגן על ה"אמת" שלו בכל מחיר. כל מהפכה מקיימת בתוך עצמה את ההרס של עצמה. המהפכה הפוסטמודרנית שטענה ש"אין אמת" ממציאה למעשה "אמת" חדשה עליה היא מגנה באמצעים מודרניסטיים. אין אמת הופך להיות האמת החדשה. הטעות הופכת לאמת שבה מאמינים.

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s