בחינה בענת חן

IMG-20150212-WA0011

סמסטר א' הסתיים ואתו הגיע שעת המבחן. יותר ממאה מחברות של "בחינה בענת חן" מונחות על השולחן בסלון.

IMG-20150212-WA0012

למה מתכוונים כשאומרים "בחינה בענת חן" והאם יש הבדל בין בחינה בענת חן ל"בחינה בד"ר ענת חן"?

IMG-20150212-WA0013

היו שש שאלות. מתוכם היה צריך לענות על ארבע. כל המבחנים שלי תמיד בנויים על מדורים בעיתון הארץ. אין היום בעברית, לדעתי, ספר שאפשר ללמד ממנו "פוסטמודרניזם". הספר הכי  זמין לתרגול חשיבה ביקורתית ברוח הפוסטמודרניזם הוא עיתון הארץ. ומכיוון שזה ספר לימוד שיוצא כל שבוע אז יש לי הרבה חומר… רק צריך לבחור.

השאלה הראשונה היא מהמדור של הצלם אלכס ליבק "המאה ה-21". בכל שבוע הוא מפרסם תמונה. עדשת המצלמה שלו קולטת את מה שאנחנו לא רואים ולכן הוא רלבנטי ל"קריסת המבט", מונח יסוד בפוסטמודרניזם. במבחן נתתי את התמונה הזאת:

אלכס ליבק

חסר בית שישן תחת השלט "משכנתא לוקחים בבית". בחלק גדול מהתמונות של ליבק במדור המאה ה-21 מצולמים הומלסים "שקופים" מונחים ברחוב כמו חפץ, בדרך כלל מכוסים בשמיכה כלשהי והחיים לידם ממשיכים באירוניה מתוחכמת. גם כאן בולט הפער בין ההבטחה למשכנתא ובין המצב שאליו נקלע חסר הבית. מה שבאמת לא ברור הוא האם הוא הגיע למצב הזה בגלל שהוא לקח משכנתא או בגלל שהוא לא לקח משכנתא. כך או כך במבחן היה צריך לדבר על המצב הפוסטמודרני כמצב של עיוורון, על קריסת המבט, על העדר בית ועל פצע וטראומה.

השאלה השנייה הייתה קשור למושג של "מות האמנות" ולייצוג שלה בעבודתו של מאיר גל "מחיקת מוזיאון תל אביב". דרך אגב העבודה עצמה מוצגת, באופן אירוני קצת, בימים אלו בתערוכה העוסקת בנושא המחיקה באמנות…. איפה? במוזיאון תל אביב. למרות שהזכרתי את התערוכה הזאת בשיעור ולמרות שחלק מהסטודנטיות אף ביקרו בה אף אחת לא ממש הזכירה את האירוניה הזאת בתשובה.

מאיר גל מחיקת מוזיאון תל אביב

בתשובה צריך היה להתייחס לנושא של מחיקת המוזיאון, המוסד שמסמל יותר מכל את המשטור והפיקוח שיש על יצירות אמנות. כמובן שיש כאן מחיקה כפולה שמסמלת ביקורתיות כנגד המוסד. במיוחד על רקע היותו של מאיר גל אמן ממוצא מזרחי היוצא כנגד העמדה הקנונית וההגמונית של המוזיאון. אבל הוא הרי מציג שם את העבודה הזאת. האם אנחנו לא מוחקים את עצמינו לדעת?

השאלה השלישית הייתה לדעתי הכי קלה אבל התבררה כמכשילה ממש. במסגרת הקורס למדנו על קמפיין השמות של קוקה קולה. הניתוח שעשיתי לקמפיין (הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג הזה) היה הבסיס לתשובה. היה צריך להשוות בין קמפיין השמות של קוקה קולה ובין הקמפיין של קפה נמס עלית שגם הוא היה "קמפיין שמות" אבל איזה הבדל בין המקמפיינים…

קמפיין קפה נמס

בעוד שקוקה קולה רצתה למכור אוניברסליות דרך המותג העולמי ובחרה אך ורק שמות פרטיים שמיצגים ישראליות מסוג מאוד מסוים: בר, אדם, נועה ועומר הרי שחברת עלית עשתה אותו דבר רק ההיפך. היא בחרה שמות כמו "עידן בן ברוך" שמייצגים ערכים שונים לגמרי. מדובר על שם ודמות מזרחית המתכתבת היטב עם תרבות שתיית הקפה. בעוד בר ואדם שותים קוקה קולה, הרי שעידן בן ברוך שותה קפה. ואת התרבות הזאת הוא הביא מהבית. גם אבא שלו (ברוך?) שותה קפה. בכלל קפה זה משהו ששותים עם משפחה. בקמפיין של קוקה קולה היה אובדן של זהות. כאן מחזירים עטרה ליושנה. מספיק ללכת לבתי קפה מתנשאים ולשתות "הפוך". הכי טוב זה לשתות קפה נמס עלית עם המשפחה. ועוד איזה משפחה. משפחת בן-ברוך. מי לא רוצה להיות במשפחה כזאת?

את עידן בן ברוך היה אפשר להשוות גם עם "כפיר מתל אביב" שמופיע על הדנונה. שוב קמפיין שלכאורה מגיב על קמפיין השמות של קוקה קולה. כולם הרי רוצים להיות כמו קוקה קולה או לפחות להצליח למכור כמוהם. אבל "כפיר" (אריה, מלך החיות!) גר בתל אביב. אני מוכנה להמר שעידן בן ברוך הוא מראשון לציון או פתח תקווה. כפיר ממש לא גר עם ההורים ולא שותה קפה נמס עלית. הוא אוכל אוכל בריא, הולך למכון כושר, שוכר דירה בתל אביב ואוכל דנונה. בר שותה קולה. אולי זירו. עידן בן ברוך שותה קפה נמס עלית. ורק משה רצה אורנג'דה…

danona_h

בשאלה הרביעית חזרתי לעיתון הארץ. המדור המצחיק של מיקה אלמוג שכתוב כולו כשיחה המתנהלת בווטסאפ. רונה, רוצה לידה פרטית, בבית, בלי הפרעות ועם דולה. אלא שאת כל הלידה היא מעבירה ב"שידור חי" בווטסאפ. כאן היה צריך לדבר על האדם הפוסטמודרני שחווה את העולם דרך מסכים. על מישטור ופיקוח. ועל אובדן הפרטיות, על הפספוס של הרגע. רק הרגע נולד התינוק והתמונה שלו כבר הועברה בווטסאפ. זאת הייתה ממש שאלה מתנה… 25/25

מיקה אלמוג

 

בשאלה חמש הופיע המדור של אלון עידן "המילה". אלון עידן כותב במסוף הארץ מדי שבוע על קריסת השפה. הוא לוקח מילה השגורה בדיבור היום יומי שלנו ומראה עד כמה זה ריק מתוכן. המילה שבחרתי לבחינה היא המילה "ככה". למה? ככה. הכל ככה. הכל כזה כאילו. חבל על הזמן.

ככה החדשה

השאלה השישית הייתה על הסרט "האמנות בזבל" והאמן ויק מוניז. כבר כתבתי בבלוג הזה על הסרט ועל האמן ובמבחן ניתן היה לקשר את זה כמעט לכל אחת מחמש המיתות של הפוסטמודרניזם: מות האמנות (אמנות עשויה מזבל) מות המחבר (מי האמן פה? ויק מוניז? המלקטים? או האמן ה"מקורי שצייר את התמונה שאותה הם משעתקים) מות הסדר וההגיון (המלקטים כסוג של פצע וטראומה אנושית העולה מתוך הר הזבל) מות האדם (הסוביקט שבתמונה מורכב מאוביקטים, חיפצון) ומות העולם (נסיון לשקם את הנזק הסביבתי להחזיר לחברה את מה שהיא עצמה הקיאה מתוכה).

WasteLand2

שאלה שבע הייתה אופציה חביבה והתגלתה כקרש הצלה לכל מי שלקחה אותה ברצינות. היה צריך לבחור תמונה, תצלום, פרסומת, קמפיין או קליפ ולנתח. האפשרות של בחירה אישית תמיד מצליחה כיוון שאז יש הרגשה של שחרור והתשובה זורמת מעצמה כי הבחירה באה מהתלמידה ולא מהמורה.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s