הבה נרים כוסית לחיי מדינת ברזיל!

הבדיחה המפורסמת על רונלד רייגן שאמר את המשפט ״הבה נרים כוסית לחיי מדינת בוליביה״ בעת שהיה בביקור בברזיל ממחישה באופן הטוב ביותר כמה מעט תשומת לב מקדישה תרבות המערב להכרות מעמיקה עם תרבויות אחרות. אנחנו מסתכלים כבר כמה שבועות על ברזיל אבל האם אנחנו באמת רואים אותה? האם יש בכלל ברזיל?

בזמן שבימים אלה ברזיל תופסת חלק גדול מתרבות הפנאי של העולם המערבי ובצרוף מקרים (או שלא?) מפתיע מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה של האמן הניו-יורקי, יליד ברזיל, ויק מוניז (נעילה באוגוסט 2014). התערוכה ״אמנות מכל דבר״ והסרט ״האמנות בזבל״ המוקרן בחדר צדדי בתוך התערוכה  הם ניסיון של האמן המפורסם לחזור לברזיל ולהציג לעיני המצלמה את הצדדים הפחות מוכרים שלה, כאילו להגיד לנו, רק למקרה שלא שמנו לב שברזיל זה לא רק קרנבל וכדורגל. ברזיל זה גם עוני, ליכלוך, סמים וזבל. אז מה חדש?

ויק מוניז ידוע כמי שיוצר אמנות מרתקת בטכניקות שונות מכל חומר אפשרי: סוכר, שוקולד, קטשופ, בקבוקים, פקקים ומה לא. אבל הסרט ״האמנות בזבל״ מעורר דיון הרבה יותר עמוק מאשר שאלות על אמנות עכשיות, מיחזור ואיכות הסביבה. בסרט ויק מוניז חוזר במשך שלוש שנים לברזיל או יותר נכון להר הזבל הגדול ביותר בעולם ומנסה לעשות אמנות מהאנשים שחיים ומתפרנסים מהר הזבל הזה – ״המלקטים״ (קטדורס)

הקטדורס
הקטדורס

המלקטים הם אותם אנשים שעומדים במשך שעות, ימים ושנים על גבי הר הזבל ומחפשים שם כל דבר שאפשר למחזר אותו. לכל מלקט או מלקטת יש מיכל (הם קונים אותו בכסף רב) שלתוכו הם מכניסים את מה שאחר כך הם ימכרו לסוחרים: בקבוקים, פלסטיקים, פי.וי.סי וכו׳. יש בסרט רגעים קשים של עוני ולא מעט דמעות אבל אני רוצה להתמקד באמנות שמוניז מנסה ומצליח (תרתי משמע) לעשות בעזרת המלקטים הללו ובעזרת ניצול נכון של הזבל.

מבין אלפי המלקטים מוניז בוחר שישה. הוא מביים כל אחד מהם בקומפוזיציה מדויקת של אחת מיצירות המופת של ״תרבות המערב״. ואז אחרי הצילום המבוים הוא יוצר בעזרת המלקטים את הרקע והעומק של התמונה תוך שימוש בזבל שממנו הם חיים. הדיוקן המוגדל מצולם ונמכר במכירה פומבית, במערב כמובן. את הכסף מוניז מקדיש לרווחת המלקטים. זהו מהלך מורכב של אמן-קהילה-יצירה שעולות ממנו שאלות מוסריות לא פשוטות.

אחת מהעבודות הללו היא ביום התמונה המפורסמת של האמן ז׳אק לואי דוויד ״מות מארה״. מארה היה מהפכן שנרצח באמבטיה. דוויד מתעד את הרצח וזה הפך להיות אחד הסמלים הכי מזוהים עם המהפכה הצרפתית. אותה מהפכה שהשגיה היו הכרה בזכויות האדם, חופש הביטוי והשימוש בגיליוניטה שבאמצעותה יכולים להרוג את מי שעשה שימוש יתר בחופש הביטוי בצורה אלגנטית ומהירה מבלי לגרום לו לסבל ולכאב מיותרים.

 

ז׳אק לואי דויד, מות מארה, 1793
ז׳אק לואי דויד, מות מארה, 1793

אז את התמונה הזאת שהפכה להיות סמל למהפכה שכביכול מגינה על זכויות האדם אך למעשה משרתת את ההגמוניה השלטת מביים ויק מוניז האמן האמריקאי המצליח (יליד ברזיל) באמצעות מלקט מהר הזבל הגדול ביותר בעולם ומוכר אותה במכירה פומבית על מנת להתחלק אחר כך ברווחים עם אותם עניים שחיים מהזבל.

 

ויק מוניז, האמנות בזבל
ויק מוניז, האמנות בזבל

המיחזור כאן הוא לא רק של בקבוקי הפלסטיק. זה מיחזור של רעיונות ותפיסות עולם כיוון שהאמן המקורי, זאק לואי דוויד התקשה מאוד להתפרנס מהאמנות שעשה והתמונה כמעט נישכחה בהר הזבל של ההיסטוריה של האמנות כיוון  שלא הצליחה להימכר אך כיום היא תלויה במוזיאון כיצירת מופת באחד המוזיאון הגדולים בעולם ומוערכת במליונים, כמו יצירותיו של מוניז.

האם ברזיל קיימת ואם כן האם אפשר לראות אותה? בעניין הזה אולי אפשר להשתמש בהשאלה ממקומות אחרים בביטוי ״הברזיל שבך״. כל אחד והברזיל שלו.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s