הפסאז'ים של פריז – שוטטות בין מודרניזם לפוסטמודרניזם

חזרתי מפריז. היא באמת נפלאה וכל מי שאמנות היא חלק מחייו חייב לחזור אליה מדי פעם למלא מצברים..

IMG_1831

אבל מה הכי אהבתי? את הפסאז'ים. במיוחד את שני הפסאז'ים המקיפים את מוזיאון השעווה garvin.

הפסאז'ים הם מעברים מקורים בתקרות זכוכית שהמשוטטים של פריז נמלטים אליהם בימים גשומים ויש בהם חנויות מיוחדות. הנה למשל פסאז' ז'ופרוי. רק הרצפה היא יצירת אמנות בפני עצמה.

IMG_1793

כיוון שירד עלינו גשם נמלטנו גם אנחנו לפסאז'ים. את הפסאז'ים בנו כבר לפני למעלה מאתיים שנה והם למעשה עולם מיוחד של חלונות הראווה עם מניטורות, חנויות של ספרים עתיקים ושאר פריטים לאספנים כמו מקלות הליכה, בולים וכרזות של סרטים.

כשראיתי את המניאטורה הזאת למשל באחד מחלונות הראווה לא יכולתי שלא לחשוב על הפילוסוף וחוקר התרבות וולטר בנימין. הוא התחיל לכתוב על "מפעל הפסאז'ים" אך לא סיים את מחקרו. הוא כינה את הפסאז'ים של פריז "מופע קסמים" וטען שיש בהם "צורות חלומיות של התרחשות". נכון שיש כאן רק זוג בובות יושבות על ספסל ונשענות אחת על השנייה אבל הן משמשות מיקורקוסמוס לפריז כולה ולאנושיות בכלל.

IMG_1781

וולטר בנימין ראה בחלונות הראווה האלה חלומות של עידן מודרניסטי שמגלמים את ההתלהבות מכל מה שחדש… ואכן המאפיין הבולט ביותר של חלונות הראווה בפסאז'ים זה העומס המטורף. הריבוי. יש המון מהכל, והכל מאוד צבעוני.

IMG_1794

בזמנו של בנימין זאת באמת הייתה ההתלהבות מכל מה שחדש ואילו היום? כמה עשורים אחרי נראה לי שזאת דווקא ההתלהבות מכל מה שישן, עתיק ומריח "כמו של פעם" כמו בתמונה הבאה של דמויות ותלבושות מנייר שממלאות חלון ראווה שלם:

IMG_1783

או בחלון  הזה שבו שפע עצום של מוביילים מחרוזים ואבני זכוכית:

IMG_1778

יש גם את העניין של קני המידה. כל צה שצילמתי בתמונות הקודמות זה מניאטורות. נדמה היה לי שכל דברים שאנחנו רגילים לראות במציאות גדול מופיע בחלונות הראווה של הפסאז'ים בקטן. ומה שקטן במציאות דווקא זה מופיע בפסאז'ים בענק. הנה תמונה של דמות פליימוביל ענקית….שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות אותה קטנה מאוד.

ואם הפסאז'ים הזכירו לי את המודרניות של וולטר בנימין אז דווקא בלובר חיכתה לנו הפתעה מאוד פוסטמודרנית. מדובר על חדר ההשראה של רוברט וילסון שמוצג בלובר עד חודש מרץ 2014.

רוברט וילסון1

רוברט וילסון הוא אחד מהיוצרים הכי חשובים של התרבות הפוסטמודרנית. האמצעים והדימויים שהוא משתמש בהם בתאטרון שלו כמו גם בעיצובים ובמייצבים כאילו לקוחים מספרי הפילוסופיה של מיטב ההוגים העכשוויים. נזכיר רק את העובדה שהוא עושה שימוש בשתיקה באותה מידה שהוא עושה שימוש במילים מה שמזכיר את האימרה המפורסמת של ויטגנשטיין שמה שאי אפשר להגיד אותו – אותו יש לשתוק וכמובן גם את הקונצרטים של השקט ועוד…

חדר ההשראה שלו עמוס מאוד ומורכב משפע של אוביקטים. מקובל להגיד שוילסון בתאטרון שלו לא מספר סיפור אלא עוסק בדימויים.

רוברט וילסון2

באופן מפתיע המדפים העמוסים בחדר המגורים של וילסון שמוצגים בלובר הזכירו לי מאוד את חלונות הראווה העמוסים שראיתי בפסאז'ים. כאילו מתוך מאמר על פוסטמודרניזם קיבלנו הוכחה שאין יותר אמנות גבוהה ואמנות נמוכה, שמסחר ואמנות  כמו גם אספנות וריבוי הם יסודות חשובים בתרבות שלנו.

הנה עוד מבט על החדר של וילסון בלובר

רוברט וילסון3         רוברט4

החיבור הזה בין הפסאז'ים העמוסים במודרניות ובין התצוגה הפוסטמודרנית בלובר הביא אותי לחשוב שבעצם הכל הוא כמו גלגל ענק אחד גדול… (וגם הייתי חייבת להכניס לסיום את התמונה של הגלגל ענק שעליו עליתי בפעם הראשונה בחיים….)

IMG_1827

הערה: את התמונות של החדר של וילסון לא אני צילמתי. הן לקוחות מחיפוש תמונות בגוגל. משום מה לא היה לי נעים לצלם בתצוגה שלו. שאר התמונות הן שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s