למי צלצלו הפעמונים?

Image

פוסט בעקבות קמפיין "למידה משמעותית" של משרד החינוך

משרד החינוך משיק קמפיין. אם כולנו ממילא הפכנו להיות צרכנים טוטאליים של קמפיינים אז משרד החינוך יכול להרשות לעצמו להיות מותג. משווקים לנו חינוך שמותאם למאה העשרים ואחת. הקמפיין מלווה בג'ינגל שמושמע ברדיו ובכרזות ומודעות בעיתונות הכתובה. נתחיל ממה שרואים ונסיים במה ששומעים…

למידה משמעותית

מתוך האתר של משרד החינוך אנו למדים מהי למידה משמעותית. למידה המותאמת למאה העשרים ואחת. פחות שינון ויותר יצירתיות. בחלק העליון של המודעה אייקונים שהם סוג של קליפ ארט, ידועים ומוכרים לכל מעצב גרפי מתחיל. מה מלמדים אותנו האייקונים האלו דווקא? איך הם קשורים ללמידה משמעותית?

קודם כל שמתם לב לילקוט?

ילקוט נוסטלגי

ילקוט כזה, כמו שמופיע במודעה היה בשימוש בשנות השישים. לאבא שלי או אולי אפילו "לסבא שלי" היה ילקוט כזה. הוא עשוי עור והיה בו בעיקר תא אחד גדול. את הילקוט הזה לקחו ביד. מאז שנות השישים עברו הילקוטים אבולוציה משמעותית והותאמו לכמות עצומה של ספרים ומחברות שהתלמידים לוקחים איתם מדי יום לבתי הספר.

השאלה היא האם הילקוט הזה עומד לחזור לאופנה כסוג של וינטג'? כנראה שכן. בעקבות המעבר ללמידה משמעותית נזדקק להרבה פחות ציוד. אם אין צורך לשנן את החומר אז כמות הספרים והמחברות ממילא תקטן.  לא נצטרך יותר תיקים אורטופדיים ואפשר יהיה להכניס את המחשב הנייד או האייפד של כל תלמיד לתא הגדול היחיד הקיים בילקוט הזה. בתא הקידמי נכניס את המטען או המטענים שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום. כיוון שמדובר רק בנייד ומטען לא נצטרך יותר להעמיס על הגב שלנו ילקוטים כבדים ונוכל להסתובב כשאנו אוחזים את הילקוט ביד. לא ברור איך התלמיד הממוצע שידיו אוחזות בידית יסמס בדרכו הבייתה. אבל עם קצת יצירתיות (למידה משמעותית כבר אמרנו?) גם לזה ימצאו פתרון.

ילקוט

גם מהתבוננות בשאר האייקונים הנמצאים ליד הילקוט הישן ניתן להבין מה שונה למידה משמעותית מכל למידה אחרת שהייתה קיימת עד עכשיו במדינת ישראל שהתבססה על ספרים, מחברות ועפרונות. הקמפיין כולו מעוצב על גבי דף ממחברת חשבון. אמנם מחברת ספירלה אבל עדיין המשבצות הקטנות אותן משבצות ומלעלה מצד שמאל עיפרון בודד. בתוכנית החדשה נזדקק רק לעיפרון אחד (הסוף לקלמרים הגדולים מלאי הצבעים, הדבק, המספריים ושאר האוספים). לא בטוח מה יהיה השימוש של העיפרון בלמידה המשמעותית המותאמת למאה העשרים ואחת אבל אולי התמונה הבאה היא התחלה של כיוון.

עפרון

ספרים עבי הכרס כבר מזמן אינם באופנה. תלמידים במאה העשרים ואחת עושים עושים גוגל ומוצאים חומרים בויקיפדיה וכנראה שהתמונה של הספרים לא רלבנטית לקמפייןוהיא נמצאת שם רק בגלל חוסר תשומת לב של המעצב הגרפי או של אלו שכתבו לו את הבריף.

הכובע המיוחד, המסמל את סיום הלימודים האקדמיים, לעומת זאת, רלבנטי מאוד. אחת ההגדרות שמצאתי ללמידה משמעותית אומרת שלמידה משמעותית פירושה שהלומד מבין מה התועלת שתצמח לו מתהליך הלמידה. והנה כאן זה ברור. למידה משמעותית תוביל לתואר אקדמי. אמנם באקדמיה שוב ילמדו אותנו לשנן, לזכור בעל פה, לכתוב הערות שוליים בהתאם לכללים מדויקים שמישהו המציא, כי הם לא בטוח עוברים ללמידה משמעותית אבל השאלה היא אחרת. האם רק למידה שמובילה לתואר היא למידה משמעותית? זהו שלא. יש גם למידה ששכרה בצידה. לשם כן הוסיפו את האייקון של שטרות הכסף. במרכז.

וכאן אני מוכרחה וידוי אישי. שיעורי חשבון לא היו השיעורים החביבים עלי בלשון המעטה. אף פעם לא הבנתי למה אני צריכה להוציא שורש רבועי או למצוא שני נעלמים למשוואה אחת (דרך שני נעלמים עוברת רק משוואה אחת, לא?). אבל כשלימדו אותנו אחוזים התרחשה אצלי למידה משמעותית. המורה אמרה שמי שלא תדע אחוזים לא תדע לחשב את ההנחה שמגיעה לה במבצעי סוף העונה. שקט דממה. הס הושלך בכיתה. עוף לא צייץ. את השיעור הזה למדנו היטב. היינו כיתה רק של בנות והמילה הנחה בצירוף הביטוי הקסום "סוף עונה" עשו עלינו רושם עז. טוב עשו יוצרי הקמפיין שהכניסו את האייקון של שטרות הכסף לתוך המעבר ללמידה משמעותית.

בחלק התחתון של המודעה זוג ילדות. אמנם רק לאחת מהם יש סיכה בשיער (וינטג'?) אבל עושה רושם ששתיהן בנות. או שמדובר פה על בית ספר נפרד או שרק נשים צריכות לעבור ללמידה משמעותית כי הגברים השלימו את התהליך כבר מזמן. שתי החמודות הללו מצאו כנראה איזה חרק על הדשא אבל בעקבות המעבר ללמידה משמעותית הן לא צועקות "איכככככס" אלא ממהרות לקחת זכוכית מגדלת ולחקור ביצירתיות את הממצאים. שוב נסתכל עד כמה דומה הסיטואציה במודעה לתמונה נוסטלגית של זוג נשים שמתבוננות על ממצא משמעותי הרבה שנים לפני המאה העשרים ואחת.

חוקרות בלמידה משמעותית                   למידה משמעותית

ועכשיו לסלוגן "ישראל עולה כיתה". בניגוד לשתי הילדות החמודות שבאיור ישראל הוא בן. כולנו מכירים אותו. שרוליק. שרוליק סוף סוף עולה כיתה. למה שרוליק? כי כמו דמותו המיתולוגית של דוש שייצגה דור שלם כך גם בסלוגן ישראל הופכת לאחת. ישראל, כולה, ללא יוצא מן הכלל ובאופן ייצוגי עולה כיתה.

שרוליק

המדיניות של השארת תלמיד כיתה בגלל השגים לא מספקים כבר כמעט עברה מן העולם ואיתה המושג "לעלות כיתה". בשנות השבעים והשמונים עוד היה מקובל להשאיר ילד שלא ידע קורא וכתוב שנה נוספת בכיתה א'. כמעט ולא עשו שימוש בשיטה הזאת בכיתות יותר גבוהות כנראה מסיבות חברתיות. היום "משאירים" ילדים שנה נוספת בגן אם יש ספק לגבי התאמתם לכיתה א. אבל שרוליק? לא הוא. הוא לא נשאר כיתה. הוא עולה כיתה וכן בבית ספרנו. כולנו עולים ביחד איתו. "עולים כיתה" היא תוכנית ההמשך לתוכנית הראליטי המפורסמת "בית ספר למוסיקה". עם "הצלצול הוא בשבילי" הוא שמה של תוכנית ילדים העוסקת בחיי בית הספר. ספק אם במשרד החינוך עשו את ההקשר כשהחליטו שפרץ נוסטלגיה להיות את שני הביטויים הללו.

למי מיועד הצלצול?

באותו אופן שבו הילקוט, העפרונות ושאר האייקונים של המודעה החזירו אותנו אחורנית בכמה עשרות שנים כך גם הג'ינגל המתנגן ברדיו שאומר לנו שהצלול הזה הוא בשבילנו. יש כאן חזרה לתקופה שבה מורות (פולניות?) היו עושות שימוש במשפט הידוע "הצלול הזה הוא בשבילי" ולא, הן לא התכוונו לצלצול של הסמרטפון שלהן.

גם פעמון בית הספר כמו הילקוט עבר אבולוציה לא קטנה. הנה אחד מפעמוני בית הספר הותיקים ביותר שמוצג במוזיאון ראשון לציון בתערוכה שניראת כאילו לקוחה כולה מהקמפיין הנוכחי של משרד החינוך: ילקוטים ישנים, קלמרים ועפרונות נוסטלגיים ופעמון בית הספר: http://rishonlezion-museum.org.il

פעמון בית ספר

את הפעמון הידני שאב הבית (אז עוד היה מותר להגיד "שרת") היה מצלצל בו החליפו הפעמונים המכניים. אבל גם הם עוד שמרו על צליל של פעמון. היום כבר לאף אחד לא מצלצלים הפעמונים בבית הספר. חלק מבתי הספר ויתרו על הצלצול לגמרי. ממילא אנחנו שומעים צלצולים מסביבנו כל הזמן.  איך נבדיל בין צלצול הפעמון לצלצול הסמרטפון?

גם הויכוח התמידי "היה צלצול" או "לא היה צלצול" נשמע איך שהוא לא רלבנטי. גם התרוץ "לא שמעתי את הפעמון" כבר פאסה שהרי הצלצולים הפכו להיות מחרישי אוזניים. לפיכך החליטו בתי ספר רבים עוד לפני השקת הקמפיין של למידה משמעותית שאם כבר להיות בית ספר לחיים אז עד הסוף. תלמיד בכיתה י"א שעומד תוך זמן קצר להתגייס לצה"ל יכול לגלות אחריות, לשים לב לזמן שלו ולהגיע לכיתה בתחילת השיעור. הוא לא צריך צלצול או פעמון. גם בתי ספר שנשארו עם הצלול הפכו אותו לדבר יצירתי ומדי פעם בפעם מרשים לעצמם אבות הבית לשים רינגטונים של שירים מוכרים כתזכורת לכך שהשיעור נגמר ואפשר לצאת להפסקה.

אבל צלצול עם צליל של פעמון? זה כבר מזמן לא קיים…

אז מה העניין עם הביטוי "הצלצול הוא בשבילי"?  כשהמורה רצתה להוכיח לנו שהיא אכן שמעה את הצלצול (היא לא חרשת) והיא ראתה אותנו מזדרזים להכניס את הקלמר לילקוט (יש לה עיניים בגב) אבל לה עוד היה חומר ללמד היא מיהרה להסביר שלרוע מזלנו הצלצול ששמענו לא היה בשבילנו אלא בשבילה ולכן היא תמשיך לכתוב על הלוח ואנחנו נמשיך להעתיק יפה. כי היא את הבגרות שלה כבר עשתה. ואנחנו עוד לא (אולי עכשיו, בעקבות הלמידה המשמעותית גם לא נצטרך).

בקמפיין מכריזים שעכשיו דברים משתנים. הצלצול הזה הוא לא בשבילה. לא בשביל המורה. הוא בשבילנו. מי אנחנו? אנחנו ישראל. ישראל רוצה לעלות כיתה. לפיכך הוא חייב להקשיב לצלצול. ומה אומר הצלצול? הצלצול אומר שיוצאים להפסקה.  הצלצול אומר שסיימנו ללמוד והולכים הביתה. יחי החופש.  שרוליק חושב שזה ממש סבבה. גם הצלצול בשבילו (ולא בשביל המורה) גם יוצאים להפסקה וגם עולים כיתה ועוברים ללמידה משמעותית. 

אז מה בדיוק המסר של הקמפיין "עוברים ללמידה משמעותית"? אולי תספרו לי גם, כדי שגם אני אצחק. אני חוזרת כנראה ללוח וגיר, מפה על הקיר, יומן וצלצול. כי הצלצול הזה הוא בשבילי..

תגובה אחת בנושא "למי צלצלו הפעמונים?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s