מיוקו אונו ועד יריד אופנה לנשים דתיות: אמנות ופמיניזם נפגשים במרחב הציבורי

לפני כמה שבועות התקיימה בירושלים תערוכה מיוחדת בשם "מבצע". התערוכה הוצגה בתוך סניף של רשת שופרסל בתלפיות וביקרו בה, בין השאר, גם הסטודנטיות לאמנות של מכללת אמונה. ומאז הן רוצות גם. הן רוצות גם לקחת חלק בפעולה אמנותית שמתבצעת במרחב הציבורי ויוצרת שיח, ללא מילים, עם קהל מגוון. הנה כמה תמונות מהתערוכה ההיא:

IMG_4540    IMG_4533

במסגרת הקורס "אמנות במרחב הציבורי" שאותו מלמדת האמנית איילה לנדאו במכללת אמונה ובשיתוף עם יריד המעצבות לנשים הדתיות "הוד והדר" נוצרה ההזדמנות שבה הסטודנטיות יכולות להופיע בפני נשים ולהציג "פרפורמנס" ובכך לעורר מחשבות ודיונים על אמנות, על אופנה ולבוש ובעיקר על נשיות בהקשרים של דת וחברה.

IMG_4837

מה זה בעצם "פרפורמנס" ומאיפה זה בא?

המילה העברית לפרפומנס היא מיצג. הכוונה לפעולת אמנות המתבצעת בשיתוף הקהל. הפעולה מוגבלת בזמן ובמקום והיא למעשה אירוע חד פעמי,  מעין מופע, שבו האמנית משתתפת ויוצרת קשר בילתי אמצעי עם הקהל.

IMG_4851

המיצג הוא מדיום המזוהה מאוד עם האמנות הפמיניסטית. זוהי פעולה המתאימה מאוד לנשים כיוון שנדרשת בה יכולת אילתור גבוהה. גם האומץ לסמוך על הקהל ולתת לו חופש ביטוי הם מהמאפיינים של האמנות הנשית. בשביל פרפורמנס אין צורך בסטודיו, בחומרים יקרים או בהכנות רבות. הוא ברובו ספונטני אם כי דורש מחשבה וגיבוש של קונספט לפני הצגתו:

IMG_4880

אחד המיצגים הכי מפורסמים והראשונים שתועדו היה המיצג של האמנית יוקו אונו. במיצג היא יושבת על במה וילדה מונחות מספריים והיא מאפשרת לקהל לגזור את הבגדים שהיא לובשת. יש במיצג אמירות על יחס החברה לנשים. על ניצול והפיכת האישה לקורבן וגם על אלימות.

בהשראת כל אלה ועוד אמניות אחרות שעליהן למדו בקורס יצאו הסטודנטיות המוכשרות של מכללת אמונה להציג פרפורמנסים ביריד האופנה לנשים דתיות, "הוד והדר" שמו. תהליך ההכנה היה בשיעור במכללה. נעשתה חשיבה על בגדים, אופנה ונשים בהקשרים של המגזר הדתי.

תפילת מנחה, פרפורמנס ביריד אופנה
תפילת מנחה, פרפורמנס ביריד אופנה

אחת ההברקות הייתה קיום "תפילת מנחה" לנשים במהלך היריד. מדובר בנשים דתיות והייתה איזה הנחה סמויה שאולי תרצנה חלק מהם להצטרף לתפילה. אבל רק אחת מבין מאות הנשים שהיו שם נענתה לאתגר. מסתבר שכאשר מדובר בבגדים, גם נשים דתיות לא רואות ממטר…

חלק מהמופעים שילבו טכניקות מסורתיות של אמנות נשית כמו שימוש בצמר ובסריגה:

IMG_4863 IMG_4861

התלבושות המיוחדות של פולינה (סטודנטית שנה ג') כיכבו במיצגים. על העיצוב של התלבושות אכתוב פוסט נפרד אך בנתיים כדאי להתרשם מהתמונות:

IMG_4838    IMG_4835

התיעוד של עבודות פרפורמנס הוא סוגיה בפני עצמה. כיוון שמדובר באמנות חד פעמית אך משמעותית ובעלת אמירה נוצר צורך לתעד ולשמר אותה. מתוך הצורך הזה התפתחה אמנות הוידאו שגם היא מזוהה מאוד עם הזרם של אמנות פמיניסטית. אבל כשמדובר בנשים דתיות שלא מופיעות בפני קהל מעורב אז התיעוד של הפרפורמנס נעשה בעייתי. לכן נסתפק בעוד כמה תמונות:

IMG_4875  IMG_4887

 

 

 

בגדים מהבוידעם: תערוכת אמנות חברתית

 

בגדים מהבוידעם: תערוכת אמנות חברתית של סטודנטיות מכללת אמונה ביריד "הוד והדר"

בנייני האומה 15/3-17/3

 

"הבוידעם" היא חנות בגדים חברתית השוכנת בלב שכונת תלפיות בירושלים, לא רחוק ממכללת אמונה. החנות המעוצבת שמוכרת בגדים יד שנייה באיכות גבוהה ולאחר מיון קפדני היא למעשה מפעל שיקומי שמטרתו העיקרית היא לתת מסגרת תעסוקתית למי שזקוקים לתהליך מוגן של תעסוקה על מנת לחזור לתפקוד מלא בקהילה.

IMG_4700

סטודנטיות שנה א' בחוג לאמנות במכללת אמונה נחשפו בשבועות האחרונים לחנות ולקונספט הייחודי שלה. הן ביקרו במקום במסגרת הלימודים במכללה כשהמשימה הייתה לבחור פריט יד שנייה מהחנות ולהפוך אותו ליצירת אמנות בכל טכניקה שיבחרו.

IMG_4706

שיתוף הפעולה שנוצר בין הסטודנטיות ובין חנות "הבוידעם" הוא חלק מפרויקטים של אמנות קהילתית וחברתית שמתבצעים בחוג לאמנות מתוך תפיסת עולם שרואה באמנות כלי להובלת שינויים חברתיים.

IMG_4701

לאחר שהסטודנטיות בחרו בגדים או אביזרים מהחנות הן התחילו תהליך של חקירה, פרוק והרכבה, שאילת שאלות על המהות והמקור של הבגד והרעיונות הקשורים בו. התוצרים ברובם הם בעלי אמירה חברתית ואפילו נושאים בתוכם קולות של מחאה וביקורתיות לתופעות המתרחשות בחברה הישראלית.

יעל עוגן קנתה בבוידעם ספר ישן, מלא דברי חוכמה ותפרה ממנו בעדינות ובדייקנות "כובע טמבל". היא גם קנתה שמלת ילדות לבנה אבל החליטה לעשות אותה עוד יותר "מתוקה". תפרה לה ווסט העשוי כולו מעטיפות של שוקולד ומעטפת של חצאית מצלופן. מראה מראה שעל הקיר, מי הילדה הכי מתוקה בעיר?

שמלה לבנה יעל עוגן שמלת צלופן

 

מישל יערי הפכה בגד יד שנייה מרופט לשמלת כלה. אלא שהכלה נמצאת בין חושך לאור. הבגד הוצא מהקשרו ושמלת הכלה היא סוג של אשליה.

מישל

 

לבנת בכר הצליחה למצוא בגדים של "מאה שערים" ולהלביש בהם את חברותיה. הצילומים יוצרים תחושה של קודש לצד תהיות על זהות ומגדר.

לבנת בכר      לבנת בכר2

התהליך המעניין הוביל לתערוכה "בגדים מהבוידעם". התערוכה תוצג במסגרת יריד המעצבות למגזר הדתי "הוד והדר" בבנייני האומה בירושלים. במסגרת היריד סטודנטיות החוג לאמנות יארחו בתערוכה אמניות, סופרות, פעילות חברתיות לשיח אודות אמנות וקהילה, נשיות, אופנה וסגנונות לבוש ועוד.

 

 

 

בחינה בענת חן

IMG-20150212-WA0011

סמסטר א' הסתיים ואתו הגיע שעת המבחן. יותר ממאה מחברות של "בחינה בענת חן" מונחות על השולחן בסלון.

IMG-20150212-WA0012

למה מתכוונים כשאומרים "בחינה בענת חן" והאם יש הבדל בין בחינה בענת חן ל"בחינה בד"ר ענת חן"?

IMG-20150212-WA0013

היו שש שאלות. מתוכם היה צריך לענות על ארבע. כל המבחנים שלי תמיד בנויים על מדורים בעיתון הארץ. אין היום בעברית, לדעתי, ספר שאפשר ללמד ממנו "פוסטמודרניזם". הספר הכי  זמין לתרגול חשיבה ביקורתית ברוח הפוסטמודרניזם הוא עיתון הארץ. ומכיוון שזה ספר לימוד שיוצא כל שבוע אז יש לי הרבה חומר… רק צריך לבחור.

השאלה הראשונה היא מהמדור של הצלם אלכס ליבק "המאה ה-21". בכל שבוע הוא מפרסם תמונה. עדשת המצלמה שלו קולטת את מה שאנחנו לא רואים ולכן הוא רלבנטי ל"קריסת המבט", מונח יסוד בפוסטמודרניזם. במבחן נתתי את התמונה הזאת:

אלכס ליבק

חסר בית שישן תחת השלט "משכנתא לוקחים בבית". בחלק גדול מהתמונות של ליבק במדור המאה ה-21 מצולמים הומלסים "שקופים" מונחים ברחוב כמו חפץ, בדרך כלל מכוסים בשמיכה כלשהי והחיים לידם ממשיכים באירוניה מתוחכמת. גם כאן בולט הפער בין ההבטחה למשכנתא ובין המצב שאליו נקלע חסר הבית. מה שבאמת לא ברור הוא האם הוא הגיע למצב הזה בגלל שהוא לקח משכנתא או בגלל שהוא לא לקח משכנתא. כך או כך במבחן היה צריך לדבר על המצב הפוסטמודרני כמצב של עיוורון, על קריסת המבט, על העדר בית ועל פצע וטראומה.

השאלה השנייה הייתה קשור למושג של "מות האמנות" ולייצוג שלה בעבודתו של מאיר גל "מחיקת מוזיאון תל אביב". דרך אגב העבודה עצמה מוצגת, באופן אירוני קצת, בימים אלו בתערוכה העוסקת בנושא המחיקה באמנות…. איפה? במוזיאון תל אביב. למרות שהזכרתי את התערוכה הזאת בשיעור ולמרות שחלק מהסטודנטיות אף ביקרו בה אף אחת לא ממש הזכירה את האירוניה הזאת בתשובה.

מאיר גל מחיקת מוזיאון תל אביב

בתשובה צריך היה להתייחס לנושא של מחיקת המוזיאון, המוסד שמסמל יותר מכל את המשטור והפיקוח שיש על יצירות אמנות. כמובן שיש כאן מחיקה כפולה שמסמלת ביקורתיות כנגד המוסד. במיוחד על רקע היותו של מאיר גל אמן ממוצא מזרחי היוצא כנגד העמדה הקנונית וההגמונית של המוזיאון. אבל הוא הרי מציג שם את העבודה הזאת. האם אנחנו לא מוחקים את עצמינו לדעת?

השאלה השלישית הייתה לדעתי הכי קלה אבל התבררה כמכשילה ממש. במסגרת הקורס למדנו על קמפיין השמות של קוקה קולה. הניתוח שעשיתי לקמפיין (הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג הזה) היה הבסיס לתשובה. היה צריך להשוות בין קמפיין השמות של קוקה קולה ובין הקמפיין של קפה נמס עלית שגם הוא היה "קמפיין שמות" אבל איזה הבדל בין המקמפיינים…

קמפיין קפה נמס

בעוד שקוקה קולה רצתה למכור אוניברסליות דרך המותג העולמי ובחרה אך ורק שמות פרטיים שמיצגים ישראליות מסוג מאוד מסוים: בר, אדם, נועה ועומר הרי שחברת עלית עשתה אותו דבר רק ההיפך. היא בחרה שמות כמו "עידן בן ברוך" שמייצגים ערכים שונים לגמרי. מדובר על שם ודמות מזרחית המתכתבת היטב עם תרבות שתיית הקפה. בעוד בר ואדם שותים קוקה קולה, הרי שעידן בן ברוך שותה קפה. ואת התרבות הזאת הוא הביא מהבית. גם אבא שלו (ברוך?) שותה קפה. בכלל קפה זה משהו ששותים עם משפחה. בקמפיין של קוקה קולה היה אובדן של זהות. כאן מחזירים עטרה ליושנה. מספיק ללכת לבתי קפה מתנשאים ולשתות "הפוך". הכי טוב זה לשתות קפה נמס עלית עם המשפחה. ועוד איזה משפחה. משפחת בן-ברוך. מי לא רוצה להיות במשפחה כזאת?

את עידן בן ברוך היה אפשר להשוות גם עם "כפיר מתל אביב" שמופיע על הדנונה. שוב קמפיין שלכאורה מגיב על קמפיין השמות של קוקה קולה. כולם הרי רוצים להיות כמו קוקה קולה או לפחות להצליח למכור כמוהם. אבל "כפיר" (אריה, מלך החיות!) גר בתל אביב. אני מוכנה להמר שעידן בן ברוך הוא מראשון לציון או פתח תקווה. כפיר ממש לא גר עם ההורים ולא שותה קפה נמס עלית. הוא אוכל אוכל בריא, הולך למכון כושר, שוכר דירה בתל אביב ואוכל דנונה. בר שותה קולה. אולי זירו. עידן בן ברוך שותה קפה נמס עלית. ורק משה רצה אורנג'דה…

danona_h

בשאלה הרביעית חזרתי לעיתון הארץ. המדור המצחיק של מיקה אלמוג שכתוב כולו כשיחה המתנהלת בווטסאפ. רונה, רוצה לידה פרטית, בבית, בלי הפרעות ועם דולה. אלא שאת כל הלידה היא מעבירה ב"שידור חי" בווטסאפ. כאן היה צריך לדבר על האדם הפוסטמודרני שחווה את העולם דרך מסכים. על מישטור ופיקוח. ועל אובדן הפרטיות, על הפספוס של הרגע. רק הרגע נולד התינוק והתמונה שלו כבר הועברה בווטסאפ. זאת הייתה ממש שאלה מתנה… 25/25

מיקה אלמוג

 

בשאלה חמש הופיע המדור של אלון עידן "המילה". אלון עידן כותב במסוף הארץ מדי שבוע על קריסת השפה. הוא לוקח מילה השגורה בדיבור היום יומי שלנו ומראה עד כמה זה ריק מתוכן. המילה שבחרתי לבחינה היא המילה "ככה". למה? ככה. הכל ככה. הכל כזה כאילו. חבל על הזמן.

ככה החדשה

השאלה השישית הייתה על הסרט "האמנות בזבל" והאמן ויק מוניז. כבר כתבתי בבלוג הזה על הסרט ועל האמן ובמבחן ניתן היה לקשר את זה כמעט לכל אחת מחמש המיתות של הפוסטמודרניזם: מות האמנות (אמנות עשויה מזבל) מות המחבר (מי האמן פה? ויק מוניז? המלקטים? או האמן ה"מקורי שצייר את התמונה שאותה הם משעתקים) מות הסדר וההגיון (המלקטים כסוג של פצע וטראומה אנושית העולה מתוך הר הזבל) מות האדם (הסוביקט שבתמונה מורכב מאוביקטים, חיפצון) ומות העולם (נסיון לשקם את הנזק הסביבתי להחזיר לחברה את מה שהיא עצמה הקיאה מתוכה).

WasteLand2

שאלה שבע הייתה אופציה חביבה והתגלתה כקרש הצלה לכל מי שלקחה אותה ברצינות. היה צריך לבחור תמונה, תצלום, פרסומת, קמפיין או קליפ ולנתח. האפשרות של בחירה אישית תמיד מצליחה כיוון שאז יש הרגשה של שחרור והתשובה זורמת מעצמה כי הבחירה באה מהתלמידה ולא מהמורה.

 

 

 

ציפורים בכלוב, אמא תרנגולת מאוכזבת ודובון שלא רוצה לישון: איך מלמדים ילדים לקרוא

״ספרוני: ספריה למתחיל״ היא סדרת ספרונים מיתולוגית המיועדת לילדים שרק מתחילים לקרוא.

IMG_4398

אני לא יודעת בדיוק מדוע הספרונים שכתבה צביה וילנסקי ואיירה רותי פלצמן עדיין נמצאים ברשותי אחרי כל כך הרבה שנים שהילדים כבר גדלו ויודעים לקרוא, אבל הרי אני לא זורקת ניירות, בטח לא ספרונים אז הם הפכו להיות חלק מהספריה שלי. אני מודה שאני לא זוכרת שהילדים אי פעם קראו אותם, אבל כשאני קוראת בהם עכשיו אני לא יכולה שלא להרהר…

הסיפור הראשון היה על הדובון שלא רצה לישון. זה קצת עורר אצלי חשד  כי את ההשפעות השליליות של הספר ״הדובון לא לא״ על יחסי הורים וילדים אין צורך להזכיר. שם מדובר על דובון שמסרב לאכול. הייתי סקרנית לדעת מה קורה עם הדובון שלא רצה לישון.

IMG_4399

ההתחלה דווקא מבטיחה. ביער גרו דובה ודובון. כלומר משפחה חד הורית. האמא מתמודדת לבד עם הדובון הסרבן. זה לא שהאבא בעבודה. הוא פשוט לא גר שם. כנראה שהחיים שלה לא ממש פשוטים, היא נשמעת לי אם חד הורית קשת יום. אחרי יום עבודה הדובון מסרב לישון. היא הולכת ליער להביא לו פטריה (?) וגם איצטרובל. בסופו של דבר הדובון נרגע רק עם דבש. לפחות באיורים זה נראה שמח. הדובה הגדולה לבושה בשמלה לבנה עם נקודות אדומות… (כבר כתבתי פה פעם פוסט על העניין הזה) והדובי מניף זרועות בצהלה לעבר צנצנת הדבש. הוא מלקק ונרדם. שום דבר על צחצוח שיניים.

הסיפור השני היה קצת יותר מפחיד. אמנם גם המורה, כמו הדובה בסיפור הקודם לבושה בשמלה עם נקודות אבל זה לא מנחם אותנו לנוכח הבהלה שפרצה בכיתה. לסיפור קוראים ״חתלתול בתוך ילקוט״. מסתבר שאודיהכניס לתוך הילקוט פרוסה עם נקניק (שאמא הכינה). פני שהוא סגר את התיק הוא הלך לחפש את הכובע ובזמן הזה החתול חמק לו ונכנס לתוך הילקוט. כך מבלי שהוא יודע דבר על האורח הוא מגיע לכיתה. כשהוא פותח את התיק באמצע השיעור קופץ משם חתול. אודי והילדים נבהלו. גם החתלתול. כמי שמפחדת מאוד מחתולים אני בהחלט לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם באמצע השיעור הייתי פותחת את התיק והיה קופץ משם חתול…

IMG_4401

עד כמה הורים מאוכזבים כשהילדים שלהם לא יוצאים כמו שהם ציפו אפשר ללמוד מהספרון הבא. לספור קוראים ״למה נבהלה התרנגולת?״ ואני מודה שמתוך כל הספרונים בשלב 6 זה הספרון שנוגע בפחדים מאוד עמוקים. הפחד לאכזב ולהתאכזב…

IMG_4402

התרנגולת דגרה על הביצים. בוקר אחד היא רואה שמהביצים יוצאים אפרוחים שלא דומים לה. והנה היא עוברת איתם ליד נחל ומשהו מפחיד קורה: האפרוחים קופצים למים. ״צועקת הדוגרת: ילדים! סכנה! אבל האפרוחים צוחקים: אמא, אמא, לא נטבע, ילדיך ברוזים!״. איך יצאו לאמא תרנגולת ילדים ברווזים זה לא ברור. אולי הוחלפו בלידה אולי היא ״נכשלה״ בחינוך. עד כמה אנחנו מפחדים מהרגע הזה שבו נגלה שילדים שלנו הם לא בדיוק מה שציפינו?

ולסיפור האחרון. זה העצוב ביותר. על ציפור דרור. שהילדים שמו אותה בכלוב. בכלוב יש קנרית והיא מנסה לשכנע אותו שטוב בכלוב. לא חסר שם כלום. יש אוכל ומים. ממש כלוב של זהב. אבל הדרור עצוב. הוא רוצה חופש, לא כלוב של זהב. את הספרון הזה לא צילמתי. אלא פשוט השתמשתי בו והכנסתי אותו לתוך סדרה חדשה של קולאז׳ים שאני עובדת עליהם עכשיו… הנה חלק מהסיפור בתוך העבודות:

 

IMG_4406   IMG_4409   IMG_4404

 

ברוש / לא ברוש

את המשפט שאנחנו מיחסים להמלט: ״להיות או לא להיות״ אני מבקשת לשנות לנוסח הבא: ״להיות ברוש או להיות לא-ברוש?״ זאת השאלה.

ברוש / לא-ברוש הוא תרגיל שאני נוהגת לעשות כתרגיל פתיחה לכל קורס מעשי שאני מלמדת, לא משנה באיזה מדיום. היו שנים שזה היה בפיסול או קרמיקה, לעיתים צילום והשנה זה היה תרגיל הפתיחה של קורס ״תהליכי יצירה״, שנה א׳, החוג לאמנות במכללת אמונה.

כיוון שמדובר בקורס של שנה א׳ היה לי חשוב להתחיל את התהליך בעבודה בספר סקיצות ולהוביל אותו עד לתצוגה בחלל כלשהו.

מתחילים כמובן מ״ברוש״. זה הרבה יותר קל וממוקד. בשיעור אני רק מחלקת את הטקסט (מילים של אהוד מנור) ואנחנו מאזינים כמה פעמים ללחן המופלא של אריאל זילבר. ועובדים. אבל אז קורה מה שחוזר על עצמו בדרך כלל בתרגיל הזה. השיר מתחיל להתנגן בלופים אין סופיים מכל מיני מכשירים ברחבי הקמפוס. אני שומעת זמזומים. נכנסת לספריה ופתאום מרחוק שומעת מישהי שרה לעצמה תוך שיטוט בין המדפים: ״ואני ראיתי ברוש, טק, טק, טק..״ זה מדבק העניין של הברוש.

הנה כמה תוצרים  מהשלב הזה:

לבנת בכר, ברוש
לבנת בכר, ברוש
נוי כהן, ברוש, שנה א׳, אמנות, מכללת אמונה
נוי כהן, ברוש, שנה א׳, אמנות, מכללת אמונה
כלנית עטייה, ברוש, אמנות, שנה א׳, מכללת אמונה
כלנית עטייה, ברוש, אמנות, שנה א׳, מכללת אמונה
הודיה בנון, ברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה
הודיה בנון, ברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה

אחרי שבועיים של ברוש בכל מקום מגיע השלב היותר מסובך ״לא כברוש״. יהודה עמיחי. שקט דממה. מפסיקים לשמוע את ה״טק, טק, טק״ של זילבר ומתחילים להרהר. איך עושים לא ברוש. קודם כל אני ממליצה לעשות גוגל. לנסות קצת לפרק את הטקסט ולהעזר בכל מיני פרשנויות. בסופו של דבר אף סטודנטית לא הולכת רק עם ״כוונת המשורר״ או ״כוונת הפרשן״ והלא-ברוש מתחיל להיכנס לתהליך עבודה. לאט לאט, לא בבת אחת. לא כברוש.

הנה הדוגמאות ל״לא-ברוש״:

 

איילת נעמן, לא כברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה
איילת נעמן, לא כברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה
נוי כהן, לא כברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה
נוי כהן, לא כברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה
שירה פביאן, לא כברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה
שירה פביאן, לא כברוש, אמנות שנה א׳, מכללת אמונה

ולבסוף היציאה מספר הסקיצות. אין ספק שזאת יציאה מהירה מדי. היא בבת אחת ואין בה מתכונות הלא-ברוש. היא יציאה ברושית לגמרי. איך ברוש לבדו מעיז, כבר בתחילת שנה א׳, להוציא משהו מספר הסקיצות ולתלות על הקיר? שאלה טובה. תהליכי היצירה מתקצרים היום והופכים להיות יותר ויותר ברושיים. יש לזה יתרונות לצד חסרונות. אבל אין בכלל ספק שאמנים, גם כאלה בתחילת הדרך ממש, לא משחקים יותר מחבואים עם הצופה. זה יותר כמו תופסת.

התצוגה בחלל הכניסה למכללת אמונה. ברוש או לא-ברוש. זאת השאלה:

IMG_4349  IMG_4352

מאולם השואה עד בית הערבה דרך דיזינגוף 99: סטודנטיות במכללת אמונה מחפשות חלל

זה ידוע שלכל מוסד או ארגון יש עולם מושגים מיוחד ואופיני שאדם זר לא יוכל להבין. כך גם במכללת אמונה. יגאל גרוס, אמן, צלם, כותב מוכשר וראש החוג לעיצוב גרפי במכללה פירסם חוברת ״מושגים״ מקסימה לסטודנטית המתחילה:

20141108_195845~2

למה מתכוונים כשאומרים גיליון? חצי גיליון? מי הן ה״מדפיסניות?״ ומה זה באמת מותג?

20141108_200117

כל זה הביא אותי לחשוב על כל מיני שיחות מוזרות שאפשר לשמוע בקמפוס:

״לאן הלכו דני ואהרון? לשואה. מתי הם יגיעו לבית הערבה? אחרי שהם יסיימו בדיזינגוף 99…״

תודו שזה נשמע קצת מבלבל. אז הנה כמה הסברים:

המילה ״שואה״ במכללה מתיחסת לאודיטוריום קטן, של 100 מקומות ישיבה בערך, שבו מלמדים בדרך כלל קורסים עיוניים. השם המלא הוא ״אולם קדושי השואה ע״ש….״ . מה שמיוחד באולם השואה שיש בו עבודת קיר של האמן הישראלי יעקב אגם. כששומעים במכללה דו שיח כמו:

״איפה את עכשיו?״

״בשואה״

זה לא כל כך עצוב כמו שהיינו מצפים. הכוונה היא שהקורס הבא מתקיים באולם קדושי השואה. רק השלט בכניסה לאולם קצת מפחיד: ״אין להכניס אוכל ושתיה״. שואה, אמרנו?

מה לסרט הישראלי ״דיזנגוף 99״ ולמכללת אמונה? החוט המקשר הוא המספר 99. החוג לאמנות במכללה חולש על פני ״שלושה קמפוסים״. בניין אפלמן ו״הוילה״ שנמצאים בדרך בית לחם 104, וקמפוס נוסף שנמצא בדרך בית לחם 99. מיד כשנכנס המספר 99 למילון המושגים שלנו הצמדנו לו את המילה דיזינגוף כמחווה לסרט ההוא. ומאז דני ואהרון המדהימים שלנו מטיילים להם בהנאה לדיזינגוף 99 אפילו שהם בשכונת תלפיות בירושלים.

ומי זוכר את בית הערבה? חלק מהסטודנטיות גרות במעונות ברחוב ״בית הערבה״. אם תסתובבו ברחבי המכללה ותשמעו סטודנטיות מזמזמות את השיר הנפלא שכתבו חיים חפר ועמוס קינן והלחין שמוליק קראוס ״בית הערבה״ אז אל תטעו. אתם לא בערב מחווה לזמר אריק אינשטיין. ככה זה נשמע כשסטודנטיות מחפשות חלל…

 

"גזור הדבק" או מה עשיתי בקיץ האחרון? פוסט לכבוד בוא הסתיו

אמש נפתחו בכל רחבי העיר ירושלים תערוכות אמנות במסגרת הארוע ״מנופים״. מנופים זה אומר שכבר הגיע הסתיו. הקיץ נגמר. מביקור במספר תערוכות יפות ומעוררות השראה בערב פתיחת הפסטיבל הרגשתי שהרבה מהעבודות קשורות לקיץ האחרון. היה משהו בקיץ, בניסיון לברוח ממה שקרה פה למקומות אחרים, שגורם עכשיו לעבודות להראות קצת אחרת.

אז מה עשיתי בקיץ האחרון?

ללא כותרת, קולאז׳, 2014
ללא כותרת, קולאז׳, 2014

ערמת עיתונים. לא קוראת מה כתוב רק מדפדפת בתמונות. מנסה להעביר את קיץ 2014 בין עזה תחילה ומחלת אבעבועות רוח שחזרה אלי אחרי 40 שנה שנעלמה.

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, 2014
ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, 2014

יש לי אובססיה לעיתונים ואני לא זורקת כמעט שום דבר שמודפס על נייר עיתון. מה היה קורה אילו כל התמונות של אותו גיליון היו נהפכות לתמונה אחת? ממילא הכל נראה אותו דבר ונשמע אותו דבר.

 

ללא כותרת, טכניקה מעורבת, 2014
ללא כותרת, טכניקה מעורבת, 2014

קולאזים. גזרתי והדבקתי את עיתוני סוף השבוע עד שהבנתי שזה ממש לא משנה באיזה עיתון אני נמצאת, בעד או נגד, שמאל או ימין, המילים אולי שונות אבל הדימויים אותו דבר. כל התמונות של אותו מוסף הצטרפו בסוף לתמונה אחת.

טוב שהגיע הסתיו לשטוף את כל זה. חורף בריא.

IMG_3849 IMG_3850 IMG_3830

דגל לשמחת תורה עם תפוח ונר דולק. שלום עליכם וגיבוריו באלבום תמונות מיוחד

לאחרונה קניתי ספר שמע – טוביה החולב של שלום עליכם בהקראת נתן דטנר. כיוון שאני על הכביש ממילא כל יום שלוש שעות אז למה לא להעביר את הזמן בהאזנה למשהו איכותי? או איך אומרים אצלכם: ״ויסעו ויחנו״. ופירש רש״י: כשעומדים כל יום בפקקים משער הגיא ועד מוצא ואז מחפשים חניה חצי שעה בדרך בית לחם כדאי להעביר את הזמן בלשמוע את שלום עליכם.

שלום עליכם וטביה החולב, ציור מאת דוד לבקובסקי
שלום עליכם וטביה החולב, ציור מאת דוד לבקובסקי

אני מודה שאני מוצאת את עצמי צוחקת בקול רם. משיבושי המילים, מחלקי הפסוקים ופרושי רש״י שאף פעם לא קשורים לעניין אבל איך שהוא הכל ביחד נשמע טוב. טוביה החולב היה אומר שאם זה לא היה עצוב זה בטח היה מצחיק.

תוכדי שאני מעבירה את הזמן  בנסיעה בין יוהופיץ ובויבריק נזכרתי באלבום שיש לי בבית: ״שלום עליכם וגבוריו, איורים מאת דוד לבקובסקי״. כבר מזמן אני חולמת לעשות משהו עם האלבום האלה, לא ברור מה. כנראה לפרסם עליו פוסט.

העיירה היהודית, אלבום שלום עליכם וגיבוריו של דוד לבקובסקי
העיירה היהודית, אלבום שלום עליכם וגיבוריו של דוד לבקובסקי

דוד לבקובסקי נחשב לאחד מהאמנים של ״העייירה היהודית״. כלומר אמנים שלמרות שעלו לארץ והתישבו בה המשיכו לצייר את העיירות של הגלות. לרוב הם פעלו די בשוליים ורק אספנים משוגעים לדבר ידעו להעריך את יצירתם. מכל מקום בשנת תשכ״ו יצא לאור אלבום עם איורים של דוד לבקובסקי לסיפורי שלום עליכם. דב סדן כתב את ההקדמה.

IMG_4186

מכל הסיפורים של שלום עליכם אני מסרבת באופן קבוע לצחוק מסיפור ״הדגל״. זה הסיפור על טופלה טוטוריטו והדדל לשמחת תורה. מה שהיה מותר אז בעיירה היהודית היום כבר הפך להיות מאוד לא מקובל. הצחוק והלעג לילד המוגבל, שלא מסוגל לבטא חלק מהאותיות הופכים את הסיפור על הדגל לסיפור על אכזריותם של ילדים. והסוף כמובן, כמו בדרך כלל אצל שלום עליכם, לא מצחיק בכלל.

IMG_4189

טופלה והדגל. איור של דוד לבקובסקי
טופלה והדגל. איור של דוד לבקובסקי

באיור של דוד לבקובסקי אפשר לראות את הדגל המפורסם עם התפוח והנר הדולק. בהתחשב בזה שרוב בתי הכנסת באותן עיירות יהודיות היו בנויים מעץ לא ברור איך לא פרצה שריפה בבית הכנסת כל שמחת תורה. ואולי פרצה. בכל אופן כאן באיור טופלה עוד אוחד בדגל, התפוח במקומו והנר דולק. ואיך אומרים אצלכם? כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לתקן.

עצור או שאני שותה… : זכרונות ומכתבים מהצבא בעקבות הסרט אפס ביחסי אנוש

את הסרט ״אפס ביחסי אנוש״ בכלל לא רציתי לראות. כולם אמרו לי שזה סרט מצחיק ואני ידעתי שאין שום דבר מצחיק בלהיות חיילת. בסוף יצא שראיתי פעמיים (כמעט). בפעם הראשונה הייתה הפסקת חשמל אחרי שכבר הוקרן חצי מהסרט אז קיבלנו כרטיסים לראות שוב. מה, לא נלך?

IMG_4050

הזדהתי עם הרבה רגעים, אבל במיוחד עם השפה. והטון הפיקודי. ומיד הלכתי לחפש את השקית עם המכתבים. כיוון שאני אספנית של ניירות ושטויות וכמעט לא זורקת כלום מצאתי אותה בקלות. כל המכתבים שקיבלתי במהלך השרות, ולא רק מכתבים. גם פתקים, ואישורים, והוכחות.

IMG_4052 IMG_4053

כשעינת מגל כתבה את המכתב הזה למשל, היינו כבר שלושה חודשים בצבא!! שימו לב. זה הישג לא מבוטל באותם ימים. ותראו את האייקון. אח… האיקונים של פעם זה לא האייקונים של היום.

מה שתמיד מפתיע אותי למצוא בשקית העמוסה הזאת אלו הם המכתבים שאני כתבתי. כן… כן… מכתבים שכתבתי ולא שלחתי. יש המון כאלה. מכתבי תלונה בעיקר. למה לא היה מנה צימחונית בחדר האוכל? למה השקו את הדשא בשבת? בעיקר חשבתי שהגעתי לצבא בשביל לעשות קצת סדר. אפילו את השחרור שלי חגגתי במכתב תלונה לנציב קבילות החיילים. הבטיחו לי תפקיד שני. ולא קיבלתי בסוף מה שרציתי… אז מי אמר שהסרט הזה הוא לא (גם) עלי?

IMG_4061

עד הממחי״ת יוליה הגעתי עם מכתבי התלונה. והיא בדרך כלל הייתה מזמנת אותי לשיחה. בזמני הפנוי. חחחחחח.

IMG_4064 IMG_4065

המכתבים הכי מושקעים הם ממש מלפני היציאה לקורס קצינות. אני זוכרת את הערב הזה בבית של טלי ליברמן, יחד עם סמדר פרידמן וענת רוט. הם נתנו לי את הברכה הזאת וציירו לי את התמונה הזאת על המצעים הלבנים החדשים. אלה היו המצעים של קורס קצינות. גם אותם שמרתי עד לפני כמה שנים. לא יודעת לאן הם נעלמו אבל הם היו מצעים חשובים מאוד:

IMG_4057 IMG_4058

 

ומסתבר שהיה איתי בקורס מאבחנים גם סלב אמיתי! עמית יורגנסון המוכשר שכבר אז ניגן כל כך מדהים ואחר כך ראיתי אותו מנגן בהופעה של דני רובס. איזה מזל ששמרתי את החתימה שלו. ועוד הוא כתב שהוא מתגעגע. גם אני. לתקופה שכל מכתב שקיבלתי לקורס קצינות בבה״ד 12 היה סוג של חגיגה:

IMG_4066

שאלו אותי מה הקטע שהכי אהבתי בסרט. אין ספק שבנוהל עצירת חשוד הרגשתי הכי בטוחה. הכי בבית בצריפין. אנחנו לא תמיד שמרנו עם נשקים. אבל כדי שנרגיש בטוחות מצאו תחליף מצוין: שתי מימיות מלאות. הן היו חייבות להיות מלאות ובדקו את זה בעליית משמר. בקיצור גם אנחנו תירגלנו נוהל עצירת חשוד: ״עצור או שאני שותה!״. כשהיא שואלת בסרט ״ומה אם הוא באמת עוצר?״  המפקדת עונה לה שתתקשר אליה. האם היא שכחה שלא מדברים בטלפון בזמן שמירה?

IMG_4060

בסוף הערמה של המכתבים מהצבא מונח לו הדף קשר. זכרון לימים שמספרי טלפון היו עם שש ספרות וכתובים על נייר. אני עוברת על השמות ולא מצליחה לזכור שום פרצוף. אף לא אחד. עברו 25 שנה. אני זוכרת אחת שהייתה ג׳ינג׳ית ומצחיקה מאוד. לדעתי קראו לה ניבה. אה! הנה היא ברשימה אבל דווקא לידה אין מספר. כאילו שהייתי מתקשרת. כאילו שמישהו היה עונה.

 

 

רימונים: אני רואה אותם בדרך לגימנסיה…

מה הדבר האחרון שאתם רואים לפני שאתם נכנסים לעוד יום של עבודה במשרד מול המחשב? אני רואה רימונים.

SAM_0377

מיד אחרי שאני פותחת את השער של המכללה הם נמצאים שם, חלקם על העץ עדיין, רובם כבר נפלו.

SAM_0381

הרימונים האלה הם אחד הדברים הכי יצירתיים ואמנותיים שהטבע יכול ליצור. משהו בצבע האדום ההולך ומשתנה מיום ליום בתוספת הגרעינים והקליפה המיוחדת הופך אותם ליצירת האמנות המוכנה (רדי מייד) שאני רואה כל בוקר בחצר של מכללת אמונה.

SAM_0378

אני מתעדת אותם במצלמת הסמרטפון שלי. ודווקא העובדה שאני לא יודעת פוטושופ מצילה אותם מלהפוך להיות יפים או ברורים.

SAM_0380

תמיד חשבתי לעשות עם הרדי מייד הזה משהו. חיכיתי להזדמנות והיא הגיעה. בחול המועד סוכות תיפתח במכללת אמונה התערוכה ״שמוט״. מרצים מהמחלקה לאמנות  מציגים פרשנות אישית שלהם למושג השמיטה. ההתיחסות בתערוכה היא בעיקר לכל מה שנשמט, נפל, איבד את האחיזה או שוחרר:

הזמנה שמוט3-01 (1) (1)

כפרשנות שלי למילה שמוט השתמשתי ברימונים למיצב המחזיר אותם למקום שהיו. האם אפשר להרים רימונים שנפלו מהעץ? ואפילו אם היינו יכולים להחזיר את הרימון אחורנית, האם היינו רוצים בכך?

IMG-20140924-WA0000

IMG-20140924-WA0001

אמנות יהודית בחשיבה יצירתית

מה כבר אפשר לחדש באמנות יהודית? מסתבר שהרבה.

אסתר בן דוד, ידיים סורגות, מחווה לחפץ יהודי, רדי מייד וסריגה, 2014
אסתר בן דוד, ידיים סורגות, מחווה לחפץ יהודי, רדי מייד וסריגה, 2014

כל קורס טוב באמנות יהודית מתחיל בשאלת מליון הדולר: האם יש בכלל אמנות יהודית? ומה העצם הכוונה ״יהודית״. האמנ/ית יהודי? התמונה יהודית? הנושא היהודי? מקורות ההשראה?

בשנה החולפת לימדתי במכללת אמונה קורס ״אמנות יהודית בחשיבה יצירתית״. זה היה קורס מקוון וכל העבודה נעשתה באופן עצמאי על פי הנחיות שניתנו במייל. הקורס נשען בעיקר על הרעיון המאפשר לתת פרשנות עכשווית לאמנות יהודית מסורתית.

בקורס היו מספר תרגילים כמו למשל: מחווה לאמן יהודי, מחווה לחפץ יהודי ושחזור טקס יהודי באמצעים זמינים לתרבות המאה ה-21. התוצרים היו מרגשים. בעיקר בגלל הרלבנטיות שלהן לאמניות צעירות דתיות שמנסות לפרוץ לתוך השדה האמנותי.

ויקי לוי-אלשייך, קידוש משפחתי, מחווה לחפץ יהודי, טכניקה מעורבת, 2014
ויקי לוי-אלשייך, קידוש משפחתי, מחווה לחפץ יהודי, טכניקה מעורבת, 2014

שירה בן פורת,  בוגרת מוכשרת של מכללת אמונה יצרה תרגיל מבריק. במחווה לאמן מוריץ דניאל אופנהיים היא בחרה לתת פרשנות לתמונה ״שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות״. בתמונה המקורית מתמודד האמן עם שאלת התבוללותם של יהודי גרמניה והמחויבות הכפולה שחשו כלפי ההחברה הלא יהודית שבה חיו ולמענה נלחמו. החייל היהודי התנדב לצבא הגרמני והוא חוזר הבייתה בערב שבת. האם מביטה בו בדאגה. שאר המשפחה מסביבו. מחכים לשמוע כל מה שעבר עליו. כך זה נראה לפני יותר ממאה וחמישים שנה:

 

מוריץ דניאל אופנהיים, שובו של המתנדב היהודי, 1833
מוריץ דניאל אופנהיים, שובו של המתנדב היהודי, 1833

כמה הרבה השתנה מאז וכמה הרבה נשאר אותו דבר בצילום המבוים של שירה בן פורת:

שירה בן פורת, מחווה לאופנהיים, צילום מבוים, 2014
שירה בן פורת, מחווה לאופנהיים, צילום מבוים, 2014

בשלהי מבצע צוק איתן חוזר החייל המתנדב מהמחלמה. גם כאן המשפחה מתכנסת סביבו, גם כאן הזמן הוא ערב שבת. החייל הצעיר של אופנהיים הוחלף במילואימניק המבוגר אצל שירה. מה שמאפיין את הצבא הישראלי יותר מכל זה באמת עניין המשפחה והגיל של המגויסים. הרבה שנים אחרי שירות החובה ממשיכים המילואמניקים להגיע בצו 8 לקריאה להתיצב לקרב. הם עוזבים משפחות, ילדים, נשים בהריון והורים מבוגרים והולכים. ההתרגשות של החזרה ניכרת אצל כל אחד מבני המשפחה. גם מי שמסמס או נראה כאילו צמוד למסך מתרגש. אולי שלחו שוב איזו ידיעה מרעישה בווטסאפ שצריך להעביר?

יותר מכל התאפיינה המלחמה הזאת, של קיץ 2014 בקשר הבילתי פוסק בין העורף לחזית. בניגוד למלחמה שאופנהיים מצייר שבה החייל לבטח לא היה בבית כמה חודשים טובים והספקות לגבי הנאמנות והמחויבות שלו היו רבים  בימינו ההתגייסות המלחמה היא קונצנזוס לאומי המועבר בשידור חי והדיווחים הם הרבה יותר מאשר בזמן אמת. לפעמים הווטסאפ מקדים את הפקודות בשטח. ולכן גם החזרה של החייל נכנסת לתוך השגרה של הניקיון, ההכנות ושתיית הקפה. העורף והחזית חד הם.

 

הנשים המקוננות / מנהגי אבל וקינה באמנות היהודית

 קיץ 2014 שייך לאמהות. אמהות הבוכות על מות הבנים. בפרק ״הנשים המקוננות״ בעבודת הדוקטורט שלי התיחסתי לתיאורי נשים באמנות היהודית בימי הבניים שבהם רואים קבוצות של נשים בהבעות צער וקינה. כשראיתי את התמונה שציירה השבוע ויקי לוי-אלשייך עם האמהות של קיץ 2014 נזכרתי מיד בתמונות אותם חקרתי ואשר צוירו לפני מאות שנים. נדמה ששום דבר לא השתנה..

 

ויקי לוי-אלשייך, ללא כותרת, שמן על עץ, 2014
ויקי לוי-אלשייך, ללא כותרת, שמן על עץ, 2014

בספר ירמיהו כתוב "קראו למקוננות ותבואנה ואל החכמות שלחו ותבואנה" (ירמיהו, ט׳, ט״ז). אנו למדים מכך כי תפקידן המרכזי של הנשים בטקסי האבל היה לקונן על המתים. על חשיבותן של המקוננות ניתן ללמוד גם מהמשנה: "אפילו עני מישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת" (כתובות, ד, ד) או "מחשיכין על התחום… להביא לו ארון ותכריכין, חלילים ומקוננת" (ירושלמי, ברכות ג) ההלכה קבעה שיש לשכור מקוננות ושמלאכה זו הייתה מלווה בחלילים.

תבליט של נשים מקוננות, מצרים, העת העתיקה
תבליט של נשים מקוננות, מצרים, העת העתיקה

מאז העת העתיקה ובמהלך ימי הביניים הלכה והתרחבה התפיסה הקושרת בין אבל וקינה ובין תפקיד האישה. במדרש איכה רבה מופיעים תאורים של האישה האבלה על החורבן בדמות האם השכולה והאלמנה. כנראה ומאחר והקינה היא פעולה של הבעת רגשות, המונעת על ידי כוחות נפשיים ורוחניים ולא על ידי כוחות פיסיים היא קשורה דווקא לנשים.

האבל על מות יעקב, הגדה ספרדית, המאה ה-14
האבל על מות יעקב, הגדה ספרדית, המאה ה-14

בהגדות פסח מאוירות מופיעים תיאורים רבים של אבל וקינה ובכולם יש דמויות נשיות בתפקיד המקוננות. בהגדת הזהב (הגדה מספרד מהמאה הארבע-עשרה) נוכחת אישה בזמן קריעה על המת, כאשר מבשרים האחים של יוסף לאביהם על מות בנו האהוב:

IMG_3707      IMG_3708

קבוצת נשים מתוארת גם בסצנת האבל על מות יעקב, וכן נראות נשים שונות במסע ההלוויה בתיאור מכת בכורות:

נשים מקוננות בעת מסע הלוויה, מכת בכורות, הגדת הזהב
נשים מקוננות בעת מסע הלוויה, מכת בכורות, הגדת הזהב

 

"קינה" נוספת ליד מיטת הנפטר במכת בכורות אלו מוצאים בהגדה שצוירה בקסטיליה בתחילת המאה ה-14. ליד המיטה בה שוכב המת, ניצבות שתי נשים עם כיסוי ראש. אישה אחת אוחזת בו ומקרבת פניה אל פניו, אישה נוספת מניפה את שתי ידיה באוויר. הנפה כזאת של הידיים היא התנועה הנפוצה ביותר בתיאורים של נשים מקוננות, מאז העת העתיקה. לעיתים קרובות הדמות שנראת מניפה את ידיה גם מתוארת עם פה פתוח כאות לצעקה, אך באיור שלפנינו, הפה נשאר סגור:

IMG_3719

בספר המכלול של המבורג אנחנו מוצאים אישה בתנוחה דומה. זאת האם המתאבלת על שבעת בניה שבמסורת היהודית קיבלה את השם ״חנה ושבעת בניה״. גם היא ניצבת כשלמרגלותיה מונחים בניה המתים.

האם ובניה, ספר המכלול של המבורג, אזור הריינוס התיכון, 1434
האם ובניה, ספר המכלול של המבורג, אזור הריינוס התיכון, 1434

התמונות הללו מעידות יותר מכל שללא קשר לזמן ולמקום יש משהו בסיסי וארכיטיפי הקושר בין נשים, אבל וקינה.

 

ילדה יקרה קטועת ידיים, עשויה נייר פרגמנט יוצאת למסע. לאן היא הולכת?

רננה לאוב, ילדה יקרה (פרט), טכניקה מעורבת
רננה לאוב, ילדה יקרה, טכניקה מעורבת
DSC_5371
רננה לאוב, ילדה יקרה, טכניקה מעורבת   

שם פרויקט הגמר של רננה לאוב הוא ״ילדה יקרה״ (מוצג עד 27/7/2014 בתערוכה ״מחוללות״ במוזאון היכל שלמה) וזהו אולי המפתח היחיד שהאמנית נותנת לנו כסוג של עוגן על מנת לעזור לנו לפענח את היצירה. בתהליך ההבנה והפרשנות שלנו אנחנו מעניקים לרננה את עיקרון החסד. אנחנו מניחים מראש שהיא שתלה רמזים שאם נלך בעקבותיהם נוכל להרגיש את ההרפתקאה.

DSC_5375            DSC_5738

העבודות של רננה, הקולאז׳ים, המחברות והמניאטורות יוצרים איזה שהוא מופע שהנרטיב שלו מסרב להתברר. אין לנו ספק שיש כאן סיפור על ילדה. כל הרפרנסים שולחים אותנו לשם: שערות קלועות לצמות, שמלות מתרחבות עשויות נייר פרגמט, ידיים קטנטנות מבצבצות מבעד לחלקי נוף. אנחנו נמצאים בעולם של ילדות או בזכרון של ילדות או בסיפור על ילדות. רק שהסיפור כאילו בכוונה חומק מאיתנו. הוא לא מסופר. האמנם?

רננה לאוב, ילדה יקרה, מראה הצבה בתערוכה.  צילום: קרן חקק
רננה לאוב, ילדה יקרה, מראה הצבה בתערוכה.
צילום: קרן חקק

בנופים יש לעיתים משהו ברוטלי. המקומות הם כאילו ממוצאים או משוחזרים ויש הרגשה שכל זה, חלקי הנוף, חלקי הילדה וחלקי היצירה הם כלל אינם קיימים. זהו לדעתי הרעיון שעומד בבסיס המושג ״אמנות״. ניסיון להמחיש איזה שהוא דבר בסיסי, ידוע ומוכר לכל אבל לא קיים במציאות ולהפוך אותו לממשי. יש כאן ניסיון ללכוד איזה שהוא קסם בתוך קופסאות קטנות או בין דפי מחברת מודבקים.

רננה לאוב, ילדה יקרה, טכניקה מעורבת
רננה לאוב, ילדה יקרה, טכניקה מעורבת

 

במילים די דומות לשלי מתאר מאיר אגסי בספרו ה״כד מטנסי״ את המניאטורות של האמן פול קליי.  ״אצל קליי יש עבודות קטנות ממדים, קליגרפיות נופיות, ומפלצות מעודנות כרקדניות בלט״ כך בלשונו של אגסי, כאילו גם הוא התבונן בחלקים האלה מתוך הפרויקט ״ילדה יקרה״:

DSC_5379 (1)          DSC_5380 (1)

וכשראיתי את העבודות הללו נזכרתי בלורקה, שכותב על ״סיגרייה״ הספרדייה. גם היא יוצאת למסע. לאן היא תגיע?

לה סיגירייה / פרדריקו גרסייה לורקה

״בין הפרפרים השחורים

מתהלכת ספרדייה

קטנה

לצדו של נחש

ערפילים צחור.

לאן את הולכת,

סיגירייה

בקצב המטורף הזה?״

רננה לאוב, ילדה יקרה, טכניקה מעורבת
רננה לאוב, ילדה יקרה, טכניקה מעורבת

שניצל, כרעיים ורוסטביף: דיוקן האמנית כארוחה מושלמת

 

הקמה והצבה של תערוכת בוגרים מעולם לא הייתה משימה קלה. השבוע תיפתח תערוכת הבוגרות של המחלקה לאמנות (אוצרות: שגית מזמר וענת חן) והשנה זאת תערוכה מאתגרת במיוחד בגלל המיקום המפתיע שלה: המוזיאון לאמנות יהודית ע״ש וולפסון בבניין היכל שלמה.

מחוללות סופית

כבר בזמן ההקמה התחילו דיונים סוערים לגבי הקשר שבין אמנות עכשווית לפריטים מוזאליים נדירים שהם אוצרות העם היהודי. מה לדיוקנאות עצמיים של נשים דתיות צעירות המצוירים בטכניקה מעורבת ולמנורות בית הכנסת הגדול מוורשה ששרדו בדרך לא דרך והגיעו לבסוף לאוסף של היכל שלמה?

לפעמים הקשרים כאלה מזכירים לי את הבדיחה על אותו יהודי שמת בעיירה ולא היה מה לומר עליו בהספד. ובכל זאת כולם עומדים ומחכים עד שקם אחד המשתתפים ואמר: היהודי המנוח היה מעריץ גדול של הרצל. והרצל? הרצל היה חוזה מדינת היהודים… ומכאן והלאה נשא הספד מפואר אודות פועלו הציוני של הרצל…

הרי אנחנו היהודים מומחים בלחבר דברים שכל קשר בינהם הוא מיקרי בלבד. קצת מהפרשה הזאת וקצת מהפרשה של שבוע שעבר, בתוספת כמה ציטוטים מחז״ל, אגדתות וארועים אקטולאיים והנה דבר תורה לתפארת. האם זה מה שעשינו גם בתערוכה? אולי כן ואולי לא. לפי תגובת הצופים עד עכשיו התערוכה גורמת במבט ראשון לאי נחת מבורך. המטרה שלנו היא להגיע למבט שני.

DSC_1300
שגית מזמר ואנוכי תולות את הפרויקט היפה של שרה לאה הלר ״בדד״, צבעי מים ורישומי דיו על נייר.
DSC_1303
ז׳אק פימה באחת ההצבות היותר מסובכות של התערוכה בפרויקט של מור מרים קדוש, היינו שם, גלויות מטופלות ורישומים על גזעי עץ

אחד השיאים של התערוכה  הוא הפרויקט הנפלא של תמר יהודאי המוצב בחדר המרכזי של המוזיאון.  החדר כולו עוסק בנושאים של קדושה וערכים יהודיים. לצד התמונה הגדולה של בית הכנסת ״אלטנוי שול״ מפראג תלינו את הכרזות שתמר מצאה ברחובות וציירה עליהם דיוקנאות של אנשים פשוטים.

תמר יהודאי, ללא כותרת, צבעי שמן על כרזות ומודעות פרסומת
תמר יהודאי, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על כרזות ומודעות פרסומת

היא עבדה בטכניקה מיוחדת והצליחה להטמיע את הדיוקן כך שהוא נראה ממש חלק מהכרזה. רק במבט מקרוב ניתן להבחין שהיא ממש מפסלת בצבע ולא רק מציירת איתו (תיזהרו על ה״האפים״ היא חזרה וביקשה מאיתנו בזמן התלייה). החיבור בין הדיוקן האנושי ובין הכרזה של מפעל הפיס בפרסומת של ה״לוטו״ הוא מרתק. קודם כל מפעל הפיס הוא לא רק הגוף שמסדיר את ההימורים במדינת ישראל הוא גם הגוף שתומך באמנות ובתרבות. על הצרוף הבילתי הגיוני הזה אפשר להגיד הרבה דברים אבל בפרויקט של תמר הוא בא לידי ביטוי בצורה מושלמת. היהודי הדתי הזה, בעל הזקן הלבן יכול למצוא את עצמו קונה כרטיס לוטו או טוטו ובכך מממן את האמנות שמפעל הפייס תומך בה אבל הוא גם חלק בילתי נפרד ממנה מבלי שהוא בכלל מודע או מבין באמנות עכשווית. מעניין במיוחד המספר ״7 מיליון״ המתכתב עם המושג ״6 מיליון״. כאילו היהודי הזה הופך להיות סמל לעוד מיליון נוסף שלא תמיד מונים אותו בסך כל הטרגדיות שעברו על עם ישראל בעשורים האחרונים. בכך הוא מייצג את המיליון האחר, המושתק והמודר.

אחת העבודות המעניינות ביותר בפרויקט הוא הדיוקן העצמי של תמר המשתלב  בתוך כרזה שעליה המילים: ״שניצל, כרעיים, רוסטביף: לארוחה מושלמת״. והנה מתוך הכרזה העסיסית הזאת עולה פתאום הדיוקן העצמי של האמנית:

 

תמר יהודאי, ללא כותרת, ציור בטכניקה מעורבת על גבי כרזות ומודעות פרסומת
תמר יהודאי, ללא כותרת, ציור בטכניקה מעורבת על גבי כרזות ומודעות פרסומת

כל כך הרבה פעמים שאלו אותי השבוע מבקרים במוזיאון מה הקשר בין ערכים של קדושה ובין שניצל כרעיים ורוסטביף. בכל פעם מחדש התאפקתי לא לתת דבר תורה ארוך ומפותל שקושר בין קדושת השבת והשניצל ובין ציטוטים מה״שפת אמת״ או מסילת ישרים. הרי ברור שמדובר פה באמנות עכשווית ושאין פה פרשנות אחת סגורה ומוכתבת על ידי האמנית אלא אפשרות לתת חופש לכל צופה להבין, לפרש ולנתח את העבודה לפי האופקים שלו. מבחינתי זה מיד מעלה שאלות של ״שוק בשר״ כלומר הייצוג הנשי באמנות ובתרבות כ״בשר״ על כל המשתמע מכך. אבל זאת לגמרי הפרשנות האישית שלי.

האלטנוי שול, בית הכנסת המפורסם בפראג כפי שמוצג במוזיאון היכל שלמה
האלטנוי שול, בית הכנסת המפורסם בפראג כפי שמוצג במוזיאון היכל שלמה

רובד נוסף של משמעות מקבל הפרויקט כאשר הוא תלוי ליד התמונה של בית הכנסת ״אלטנוי״ המפורסם שנמצא בעיר פראג. אלט=ישן נוי=חדש. סיפורו של בית הכנסת ה״ישן-חדש״ הוא תמצית הרעיון העומד מאחורי התערוכה כולה והפרויקט של תמר בפרט. אי אפשר למחוק את הישן ולהציג רק את החדש כשם שלא ניתן לתת משמעות לישן מבלי להזכיר את החדש. הכרזות הישנות, הקרועות והמשומשות שתמר מוצאת ברחוב משמשות כמצע חדש לפרויקט עכשווי המוצג לצד חפצים עתיקים הנותנים משמעות והקשר חדשים לתצוגה כולה.

 

״מחוללות״: תערוכת הגמר של המחלקה לאמנות במכללת אמונה. הפתיחה ביום שלישי י׳ בתמוז 8/7/2014 בשעה 18:00 בהיכל שלמה, קינג ג׳ורג׳ 58 ירושלים. שעות הפתיחה: א-ה בין השעות 9:00 – 15:00. שיח גלריה בתערוכה בנוכחות האוצרות והאמניות יתקיים ביום חמישי 17/7/2014 בשעה 18:00 במוזיאון.

הבה נרים כוסית לחיי מדינת ברזיל!

הבדיחה המפורסמת על רונלד רייגן שאמר את המשפט ״הבה נרים כוסית לחיי מדינת בוליביה״ בעת שהיה בביקור בברזיל ממחישה באופן הטוב ביותר כמה מעט תשומת לב מקדישה תרבות המערב להכרות מעמיקה עם תרבויות אחרות. אנחנו מסתכלים כבר כמה שבועות על ברזיל אבל האם אנחנו באמת רואים אותה? האם יש בכלל ברזיל?

בזמן שבימים אלה ברזיל תופסת חלק גדול מתרבות הפנאי של העולם המערבי ובצרוף מקרים (או שלא?) מפתיע מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה של האמן הניו-יורקי, יליד ברזיל, ויק מוניז (נעילה באוגוסט 2014). התערוכה ״אמנות מכל דבר״ והסרט ״האמנות בזבל״ המוקרן בחדר צדדי בתוך התערוכה  הם ניסיון של האמן המפורסם לחזור לברזיל ולהציג לעיני המצלמה את הצדדים הפחות מוכרים שלה, כאילו להגיד לנו, רק למקרה שלא שמנו לב שברזיל זה לא רק קרנבל וכדורגל. ברזיל זה גם עוני, ליכלוך, סמים וזבל. אז מה חדש?

ויק מוניז ידוע כמי שיוצר אמנות מרתקת בטכניקות שונות מכל חומר אפשרי: סוכר, שוקולד, קטשופ, בקבוקים, פקקים ומה לא. אבל הסרט ״האמנות בזבל״ מעורר דיון הרבה יותר עמוק מאשר שאלות על אמנות עכשיות, מיחזור ואיכות הסביבה. בסרט ויק מוניז חוזר במשך שלוש שנים לברזיל או יותר נכון להר הזבל הגדול ביותר בעולם ומנסה לעשות אמנות מהאנשים שחיים ומתפרנסים מהר הזבל הזה – ״המלקטים״ (קטדורס)

הקטדורס
הקטדורס

המלקטים הם אותם אנשים שעומדים במשך שעות, ימים ושנים על גבי הר הזבל ומחפשים שם כל דבר שאפשר למחזר אותו. לכל מלקט או מלקטת יש מיכל (הם קונים אותו בכסף רב) שלתוכו הם מכניסים את מה שאחר כך הם ימכרו לסוחרים: בקבוקים, פלסטיקים, פי.וי.סי וכו׳. יש בסרט רגעים קשים של עוני ולא מעט דמעות אבל אני רוצה להתמקד באמנות שמוניז מנסה ומצליח (תרתי משמע) לעשות בעזרת המלקטים הללו ובעזרת ניצול נכון של הזבל.

מבין אלפי המלקטים מוניז בוחר שישה. הוא מביים כל אחד מהם בקומפוזיציה מדויקת של אחת מיצירות המופת של ״תרבות המערב״. ואז אחרי הצילום המבוים הוא יוצר בעזרת המלקטים את הרקע והעומק של התמונה תוך שימוש בזבל שממנו הם חיים. הדיוקן המוגדל מצולם ונמכר במכירה פומבית, במערב כמובן. את הכסף מוניז מקדיש לרווחת המלקטים. זהו מהלך מורכב של אמן-קהילה-יצירה שעולות ממנו שאלות מוסריות לא פשוטות.

אחת מהעבודות הללו היא ביום התמונה המפורסמת של האמן ז׳אק לואי דוויד ״מות מארה״. מארה היה מהפכן שנרצח באמבטיה. דוויד מתעד את הרצח וזה הפך להיות אחד הסמלים הכי מזוהים עם המהפכה הצרפתית. אותה מהפכה שהשגיה היו הכרה בזכויות האדם, חופש הביטוי והשימוש בגיליוניטה שבאמצעותה יכולים להרוג את מי שעשה שימוש יתר בחופש הביטוי בצורה אלגנטית ומהירה מבלי לגרום לו לסבל ולכאב מיותרים.

 

ז׳אק לואי דויד, מות מארה, 1793
ז׳אק לואי דויד, מות מארה, 1793

אז את התמונה הזאת שהפכה להיות סמל למהפכה שכביכול מגינה על זכויות האדם אך למעשה משרתת את ההגמוניה השלטת מביים ויק מוניז האמן האמריקאי המצליח (יליד ברזיל) באמצעות מלקט מהר הזבל הגדול ביותר בעולם ומוכר אותה במכירה פומבית על מנת להתחלק אחר כך ברווחים עם אותם עניים שחיים מהזבל.

 

ויק מוניז, האמנות בזבל
ויק מוניז, האמנות בזבל

המיחזור כאן הוא לא רק של בקבוקי הפלסטיק. זה מיחזור של רעיונות ותפיסות עולם כיוון שהאמן המקורי, זאק לואי דוויד התקשה מאוד להתפרנס מהאמנות שעשה והתמונה כמעט נישכחה בהר הזבל של ההיסטוריה של האמנות כיוון  שלא הצליחה להימכר אך כיום היא תלויה במוזיאון כיצירת מופת באחד המוזיאון הגדולים בעולם ומוערכת במליונים, כמו יצירותיו של מוניז.

האם ברזיל קיימת ואם כן האם אפשר לראות אותה? בעניין הזה אולי אפשר להשתמש בהשאלה ממקומות אחרים בביטוי ״הברזיל שבך״. כל אחד והברזיל שלו.