זום, זום, זום: איך אנחנו מתנהגים כשלא רואים אותנו?

"מיוט! מיוט!" הפכה להיות קריאה לא פחות נפוצה מ – "הצילו". כמעט בן לילה מצאנו את עצמנו תלויים באפליקציות של מפגשים מרחוק: לצורכי עבודה, לימודים, מפגשים משפחתיים וחברתיים. אפילו את ליל הסדר ערכנו בזום. חתונות ובר מצוות בזום. הלוויות (לא עלינו) בזום. עוד מוקדם לקבוע מה יהיו ההשלכות של הריחוק החברתי בעקבות משבר הקורונה אבל את ההשלכות של שימוש בזום אפשר כבר לזהות. יש לזה אפילו שם מדעי "עיפות זום".

לשימוש יתר בזום או בכל אפליקציה אחרת למפגש מרחוק יש השלכות. למה יכולה למשל לגרום "תלות" באפליקציה? לקיבעון מנטלי. לערעור מנהיגות. להשתקה של ביקורת ואפילו להתנהגות בלתי מוסרית. כאשר אנחנו מרגישים לאורך זמן שלא רואים אותנו אנחנו משנים התנהגות.

חסרונות הזום כפלטפורמה למפגשים ולדיונים במקומות עבודה, באוניברסיטאות ובמוסדות לימוד אחרים התגלו כבר בימים הראשונים למשבר הקורונה. התשתיות אצל חלק גדול מהמשתמשים לא התאימו לשימוש במפגשים מרחוק. בעיות קליטה, בעיות של רוחב הפס, היעדר אפשרות לפתוח מצלמות, בעיות ביטחון מידע, בעיות שיתוף קבצים הם רק חלק מהבעיות איתם מתמודדים ארגונים שהעבירו את העובדים שלהם ללמידה מרחוק. במוסדות לימוד התייקמו בחינות ב"זום" שהעמידו סטודנטים רבים בפני דילמה מוסרית. העתקה במבחן מעולם לא הייתה כל כך קלה. בעוד שבעיות טכניות אפשר לפתור בקלות ההשלכות בהיבט ההתנהגותי הן יותר מהותיות ומצריכות זמן למידה בכל השכבות של החברה.

עקומת הלמידה של מעבר למפגשים מרחוק כוללת שלושה רבדים: ללמוד לשלוט באפליקציה, ללמוד לייעל את המפגשים וללמוד על מה כדאי לוותר כאשר המפגש הוא לא פנים מול פנים.

שליטה במרחב האפליקטיבי מצריכה ממפקדים את היכולת ל"ארח" את הדיון, לאשר כניסות, לסגור ולפתוח מיקרופונים לדיבור, לשתף מצגת בו בזמן שמדברים וגם להסתכל על הצ'אט על מנת לקרוא הודעות של משתתפים אחרים במפגש. כל זה כאשר חלק נמצאים בבית בבידוד, אולי אפילו חולים. הבעיה היא שככל שהגיל עולה עקומת הלמידה מצריכה יותר זמן. ומי הם האנשים שצריכים הכי הרבה את האפליקציה? אנשים מבוגרים דווקא שהם לא בהכרח אנשים טכנולוגיים.

אפילו זהות המשתתפים הופכת להיות מאתגרת כאשר מדובר בפגישה מרחוק. בחדר ישיבות של מקום העבודה ברור לנו היטב מי משתתף בדיון. כך גם בכיתת לימוד. בעולם הממשי גם ההיררכיה בין המשתתפים ברורה. אבל כאשר מתחברים לאפליקציה של מפגש מרחוק אפשר פתאום לגלות שהבוס הקשוח הוא בעצם הגננת סימה. למה? כי הוא נכנס לפגישה מהמחשב של אשתו, סימה הגננת, שהייתה בדיוק לפניו בשיחה אחרת.

שליטה באפליקציה  היא כאמור רק הרובד הראשון בעקומת הלמידה. המעבר למפגש בזום מכריח אותנו גם לשנות את אופי הדיונים. מפגשים במרחב האפליקטיבי לא מתאימים למינגלינג. לא רק שאי אפשר לפתוח לכולם את המיקרופונים בו זמנית בגלל רעשי הרקע אלא שגם משך המפגש חייב להתקצר. היום כבר יש שם מדעי לתחושה שרבים חווים במהלך מפגשי זום – "עייפות זום" (Zoom Fatigue). בעוד שבעולם האמיתי אנחנו יכולים ללמוד, לעבוד ולהיפגש גם ארבע שעות ברצף במהלכם שותים לא מעט קפה הרי שבזום מפגש של ארבע שעות יהיה מאוד לא אפקטיבי.

הדבר החשוב ביותר שצריך היה ללמוד בהקשר זה הוא על מה לוותר. חברות מסחריות אסרו על העובדים שלהם לעבוד בזום בגלל בעיות אבטחה. אבל ברור הרי שאם לגורם עוין יש גישה לטלפון החכם שלנו אין לו בעיה להתחבר לכל אפליקציה. מה גם שהבעיה היא בכלל לא באפליקציה. הבעיה שדיונים מרחוק מתקיימים בכל מרחב אפשרי כאשר לא ברור מי עוד נמצא בחדר ומי עוד שומע את הדברים. מרחבים משונים הופכים להיות מקום לדיון בעידן הקורונה – מכונית, סתם הליכה ברחוב, הגינה של הבית או האי במטבח. לפעמים אנחנו שוכחים שיש איתנו עוד נוכחים בזמן המפגש.

ככל שעבר הזמן ושימוש באפליקציות למפגש מרחוק הפך להיות יותר נפוץ כך היה ברור שהגיל משחק תפקיד חשוב ביכולת להתרגל למציאות החדשה. אנשים צעירים לא רק השתלטו על האפליקציה יותר מהר הם גם קלטו היטב את הקודים של ההתנהגות בעוד שדווקא אנשים מבוגרים לא הבינו שמה שהם אומרים נשמע היטב בכל רחבי ה"זום". כן גם ההערה על דודה פנינה שהשמינה.  

אז מה ההשלכות של עבודה מרחוק או לימודים בזום ? מרצים, סטודנטים, מנהלים או עובדים שלא יוכלו להיות אפקטיבים בזום הדבר עלול להשפיע על המשך הקריירה שלהם. ולכן דווקא מי שמתקשה להתנהל ב"זום"  חייב לא לוותר אלא דווקא להתרגל. מרצים, עובדים ומנהלים צריכים להשקיע בללמוד את שפת הממשק של האפליקציה. להבין מהר את כללי ההתנהגות הכתובים ואת אלה שאינם כתובים, אחרת, לאורך זמן הם ישארו מאחור.

הריחוק החברתי גרם לעובדים, תלמידים ומנהלים לתחושה שהם "בלתי נראים". זה בא לידי ביטוי למשל בהופעה חיצונית. עובד שנמצא בבית בבידוד ויש לו ישיבת עבודה בזום, האם הוא צריך להתלבש כמו לעבודה או שהוא יכול להופיע לא מגולח, עם גופייה ומכנסיים קצרים? הרי לכאורה הוא לא יוצא מהבית. ובבית הוא רגיל ללכת במכנסיים קצרים ולא מגולח. ולפתע יש פגישה. והוא עולה לפגישה במראה מרושל. האם מישהו יקשיב ככה למה שיש לו להגיד? האם זה לא משפיע על תהליך קבלת ההחלטות?

חדר ישיבות פיזי בכל ארגון הוא מרחב היררכי, גלוי ושקוף. אפשר לקרוא אותו כמו מפה. סדר הישיבה סביב השולחן, שפת הגוף של נוכחים, טון הדיבור, אפילו הריח – כל אלה משפיעים השפעה מכרעת על המנהיגות, על הכריזמה ועל קבלת ההחלטות.

מפגש במרחב אפליקטיבי מבטל כמעט לחלוטין את ההיררכיה, את כריזמה, את הטון ובוודאי את הריח. בדיונים וישיבות בעולם אמיתי, כזה שהיה לפני הקורונה היה ברור שלא רק המיקום שבו הנוכחים יושבים משפיע על מה שהם אומרים אלא גם ליד מי הם יושבים. הכיצד? לישיבה בתוך חלל משותף בקרבת אנשים נוספים יש השפעות פסיכולוגיות שלא תמיד אנחנו מודעים אליהן. לפעמים רק מעצם זה שאנחנו יושבים ליד אדם זה ולא אחר נחליט לדבר או לשתוק במהלך הדיון. אנשים מסוימים שנמצאים איתנו באותו חדר דיונים משפיעים עלינו במובן הרגשי. הם יכולים לגרום לנו ליותר כעס או רוגז או דווקא להיפך – לשלווה ורוגע.

תקשורת ממרחק היא בדרך כלל פחות רגשית מאשר תקשורת פנים מול פנים. למשל משא ומתן שמתנהל במייל הוא פחות עוין ממשא ומתן המתקיים בנוכחות פיזית של הצדדים. העובדה שהמרחב האפלקטיבי השטיח את העולם וגם לרבים לעבוד מרחוק ולנהל מערכות יחסים מקצועיות ואישיות מרחוק גרם לאשליה שהמרחק אינו חשוב עוד ואין לא משמעות. אבל זה לא ככה. המרחק עדיין משנה.

 על הסכנה שבעולם אפליקטיבי

שלוש סכנות עיקריות אפשר כבר לזהות בפיתוח תלות באפליקציה: השתקת ביקורת, קיבעון מחשבתי, שחיקה מוסרית.

כל סביבת עבודה, לא משנה מה מטרת ומהות הארגון, מחייבת דיונים וישיבות שבהם לכל אחד מותר להגיד בגילוי לב את מה שהוא חושב. הטלת ספק וערעור על מוביל הדיון הם הכרחיים כאשר רוצים להציג את כל החלופות ללא סתימת פיות. אבל מה עושים כאשר את הדיון בזום מוביל מנהל שיכול להשתיק את המשתתפים? לכבות להם את זכות הדיבור? הסכנה הזאת היא לא סכנה היפוטתית. היא מוחשית מאוד ובעולם האזרחי כבר זיהו אותה. בעולם האזרחי כבר התחילו להישמע טענות כלפי מנהלים ש"התאהבו" בקיום דיונים בזום וממשיכים עם מפגשים מרחוק למרות שלפי ההנחיות ניתן היה לחזור למפגשים פנים מול פנים. מה הטענות? למשל על מנהל ש"התאהב" בניהול ישיבות באפליקציית זום ומסרב לחדש את הישיבות הפיזיות, אף שלטענת העובדים הדבר אפשרי מבחינת ההנחיות מאחר וקיום הישיבות בזום מקל עליו לשלוט בזכות הדיבור ולהשתיק את אלה שיש להם ביקורת.

והטענה השלישית ואולי המשמעותית ביותר בעניין שימוש יתר בזום היא הטענה המוסרית. כאשר לא רואים אותנו אנחנו אכן מתנהגים אחרת, ככה לפחות מראים עשרות מחקרים פסיכולוגיים. איך אחרת? אנחנו פחות מוסריים. אפקט הזום הוא אפקט בו אנחנו מסגלים לעצמנו התנהגות אחרת כאשר התקשורת עם בני אדם אחרים היא לא ישירה. בפועל ייתכן שאנחנו לא מרגישים הבדל גדול בין דיון שמתקיים בלשכה ובין דיון שמתקיים כאשר אנחנו יושבים בסלון. אבל מבחינה פסיכולוגית אנחנו מרשים לעצמינו להתנהג אחרת.

אי אפשר שלא לחשוב גם על ה-"זום" כהזדמנות. הזדמנות להתקדם טכנולוגית, ללמוד להיות יותר דיגיטליים, לצאת מאזורי נוחות אחרי שכבר כמעט כל מרחב הפך לאזור נוחות בגלל הווטסאפ והפייס. כמו כל דבר אחר בחיים גם בהקשר של שימוש בזום צריך לא רק טקטיקה אלא גם אסטרטגיה. אנחנו צריכים לנהל את הזום ולא הוא אותנו. אם הארגון יבין את השינוי ואת המשמעות לצד קביעה של קודים ברורים שישמרו על התנהגות העובדים גם בסביבה של עבודה ולמידה מרחוק אפשר יהיה לנצל יותר טוב את היתרונות ולא להתמכר לאשליה של הזום.


"מנוער! נוער! נוער!" ועד "בושם פאשיזם": עלייתם ונפילתם של תשדירי תעמולה

השבוע התעורר מחדש הדיון סביב תשדירי בחירות. לא ברור עדיין אם הסרטון "בושם פאשיזם?" יביא לימין החדש את המנדטים המיוחלים אבל יתכן שימצא את מקומו ברשימת "תשדירי התעמולה הזכורים והמשפיעים".  מה בכלל המטרה של התשדירים האלה? איזו השפעה יש להם?

עידן האינטרנט הקים לתחייה את תשדירי הבחירות. אלא שבמקום התשדירים הישנים שצולמו בעיקר באולפן וכללו מסרים ארוכים ומייגעים קיבלנו רשתות חברתיות המפיצות סרטונים מושקעים. המדיום הוחלף.  גם המסר.

אף מפלגה היום לא תעיז להטיף ולכעוס על הבוחרים כמו שעשו בתשדירי הבחירות של שנות השבעים והשמונים. הרבה זעם היה בהם, לא רק כלפי המתחרים גם כנגד הבוחרים עצמם. את הבוחרים כינו בשמות. לא התחנפו אליהם. היה אפילו מי שהציע להחליף את הבוחרים במקום להחליף את השלטון. בואו נראה איך זה עבד.

 

"נוער! נוער! נוער!" הוא כנראה אחד התשדירים הכי הזויים שהיו פה והוא שייך למפלגת "תרשיש".  מפלגה של איש אחד – משה דואק. אפשר לכנות אותו אקטיביסט חברתי שחצה את הקווים. אחרי שהשליך רימון בכנסת ריצה עונש מאסר של 15 שנה.

הזוי אמרנו? לא בטוח. תקשיבו לו טוב. הוא אומר שם שכולם שקרנים. והוא מבטיח להקים אוניברסיטה בנתניה. מה הזוי בזה? אגב את הביטוי "נוער! נוער! נוער!" לא חייבים לפרש כמו שעשו בעבר כאמירה נגד איכות הנוער אלא הוא פשוט פונה לקהל הצעיר וקורא להם לבוא להצביע. עם לוק וחולצה כמו שלו לא בטוח שהנוער הלך שבי אחריו.

תשדירי בחירות אולי לא משפיעים על תוצאת אבל הם בהחלט חלק מהזיכרון הקולקטיבי ויותר מכל דבר הם משפיעים על השפה . ביטויי לשון רבים נולדו בזמן מערכות בחירות ושידורי תעמולה. נזכיר רק את ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז. עד לאותו רגע לא רק מנחם בגין אלא עוד רבים אחרים לא הכירו את ה"צ'חצ'חים". מאז המילה  הפכה לסמל. סמל למה? גם זה כבר לא ברור.

בסוף איזה מערכת בחירות נאמר המשפט המפורסם "אם זה מה שהעם רוצה נחליף את העם"?

Image result for ‫המהפך 77‬‎

אחרי המהפך בשנת 77. זה המשפט שזוכרים ליצחק בן אהרון ממפא"י שסירב להכיר בתוצאות הבחירות. האם הוא באמת הציע להחליף את העם? אם מסתכלים היטב על קמפיין הבחירות של הליכוד בראשותו של מנחם בגין בבחירות של 77 מבינים שיריב בן אהרון ניסה ליצור משחק מילים. האמירה שלו התכתבה עם הסלוגן של הליכוד-מחל שהייתה: להחליף את השלטון. במובן הפילוסופי שתי האמירות התכוונו כמעט לאותו דבר. להחליף אנשים מסוימים באנשים אחרים. אלא שבעוד השלטון עומד לבחירות העם לא ואי אפשר להחליף אותו. אבל להחליף את השלטון זה קצת גם להחליף את העם לא?

עוד ביטוי שנכנס לפנטאון של השפה העברית אבל לא היה עובר היום כסלוגן בחירות הוא הביטוי המפורסם "מה אתה עשית בשביל מדינה?" של פלאטו שרון. רוב הבוחרים היו מעדיפים היום שישאלו אותם מה המדינה עשתה בשבילם כי ברור להם מאוד שבפנקס החשבונאות שמתנהל בין האזרח למדינה הם עשו בשבילה יותר מאשר היא עבורם. אבל זה לא השינוי היחיד במסר של המשפט. אבל המשפט הזה, איך לומר הוצא מהקשרו.

Related image

הבעיה פעם הייתה הפוכה. פוליטיקאים מאוד אהבו לדבר. הסיכוי שמישהו יקליט אותם לא היה מאוד ממשי וקיומי. מכשירי הקלטה ומצלמות לא היו בכיס של כל אזרח והם דיברו המון. היום הטענה היא שהם שותקים. פלאטו שרון אומר שעדיף פחות דיבורים ויותר מעשים. היום אנחנו מתחננים שרק יגידו משהו. מעשים זה בכלל חלום רחוק.

האם היו תשדירי בחירות בניחוח מגדרי? לליכוד היה סלוגן "נשים רוצות ליכוד". כנראה התכוונו לענות בכך על השאלה נצחית של פרויד שאף אחד עד עכשיו לא באמת הצליח לענות עליה: מה באמת נשים רוצות?

הנה רק דוגמה אחת לשיתוף נשים בתשדירי בחירות. הרבה פחות חליפות יש כאן. שירלי ולירון הן בחורות חצי עירומות במקלחת בסדרת קליפים למען ליבני. ברקע דגל ישראל. מה שאומר שקמפיין בא וקמפיין הולך אבל סטראוטיפים חזותיים לנצח נשארים אותו דבר.

 

הקמפיין  "בושם פאשיזם" כבר השיג את שלו מבחינת הדיון. ללא קשר למסר הפוליטי. שוב הוצפנו בשאלות אודות השיח המחפצן נשים. פילוסופיה והגות נשית נכנסו לתשדירים כאילו היינו בקורס מבוא למגדר.

הקמפיין התאים את עצמו לאינטליגנציה של הבוחר. של כל בוחר/ת. אפילו אם רק נציין את העובדה שהמילה פאשיזם זכתה לפתע להרבה מאוד חיפושים בגוגל דיינו. התשדיר עמום והמסר עמום והבוחר יעשה גוגל וילמד את הנושא ומשמעויותיו. לא כל דבר צריך לפרש.

המקום – איך זה באמת עובד העניין עם אלוהים

הכל בר-ביצוע. תתארו לכם שזה יכול היה באמת להיות ככה.

אלוהים יושב יום ולילה, ללא הפסקה על יד שולחן קטן בבית קפה. אנחנו באים, יושבים מולו על כיסא ומבקשים בקשות. זה מה שאנחנו הרי עושים ממילא במפגש עם אלוהים, לא? מבקשים דברים. למשל שנהיה בריאים. שהילדים שלנו יהיו בריאים, שנהיה יפים, שיהיה לנו כסף, שנאמין בו. כל הזמן מבקשים. אז נגיד שממש היינו יכולים להיכנס לבית קפה כזה לשבת בכיסא מולו ולבקש.

"וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת" (מתוך התפילה לימים הנוראים).

השאלה היא האם היינו מוכנים לעשות עסקה עם אלוהים? האם בתמורה למה שאנחנו מבקשים אנחנו מוכנים לשלם מחיר? איך בעצם כל העסק הזה עובד?

קודם כל צריך לתת שם לבית הקפה. אלוהים לא יושב סתם בכל מקום. אלוהים הוא ה-מקום בעצמו. מלוא כל הארץ כבודו. אין לו מקום אבל הוא בכל מקום. אנשים מאמינים אומרים לפעמים "המקום ינחם אתכם". נראה הכי מתאים לקרוא לבית הקפה של אלוהים – "המקום".

אז אלוהים יושב ב"המקום" (במאי: פאולו ג'נובזה), בית קפה פשוט, עגול ופינתי. מרחוק הוא מזכיר את כדור הארץ. כשהחושך יורד הכיסאות עולים למעלה. כשיורד גשם אלוהים צוחק. את בית הקפה הזה מנהלת אישה ששמה "אנג'לינה" (מלאכית). אנג'לינה מאכילה את אלוהים כל הזמן. משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה הקטנות. אלוהים לא ישן אף פעם. הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. אבל הוא מנמנם. ואז כאשר הראש נשמט קצת על החזה מגיעה אנג'לינה ומציע לו עוד קפה. אלוהים מסכים. אלוהים חייב קורבן, זקוק למנחה שלוש פעמים ביום וגם לכמה כוסות קפה בשביל לתפקד. אלוהים יראה את השה לעולה. עוד כוס קפה?

מה אלוהים אוכל? לפעמים חביתה, סלט או טוסט. בצהריים צ'יפס. מסתבר שגם הוא לא אוכל בריא. חוץ ממה שנותנת לו אנג'לינה לאכול הוא גם מקלף לבד, בעצמו, בעזרת סכין תפוח ירוק. חותך ממנו פרוסות קטנות ולועס לאט. למה דווקא תפוח? למה בלי קליפה? האם לאלוהים, כמו לי, יש בעיות שיניים והוא מפחד פשוט לתת ביס? נראה שאלוהים חובב תפוחים אחרת לא היה נוטע אותם בגן עדן.

דרך אגב, לא כל מי שניכנס לבית הקפה מאמין באלוהים. יש כאלה שלא. יש כאלה שסתם עוברים שם, לוקחים קפה לדרך או יושבים על הבר. אבל יש גם קבועים. תשע סיפורים, תשע מתפללים יש בבית הכנסת המאולתר הזה. חסר אחד למניין.

שיטת העבודה שלו מאוד פשוטה. בכללי אלוהים לא מתוסבך. הוא יושב וממתין. נכנסים אנשים ומבקשים דברים. רוב הבקשות הן בנושא בריאות. אבא שהבן שלו חולה בסרטן רוצה שבנו לא ימות. אישה שבעלה חולה באלצהיימר רוצה שבעלה יבריא, עיוור, מה הוא רוצה? לראות. יש גם בקשות בנושא אהבה ואושר. רווקה צעירה רוצה להיות יפה כדי שאף גבר לא יעזוב אותה יותר. אישה נשואה שבעלה איבד בה עניין מבקשת שהוא ישים לב אליה שוב ועוד אחת, נזירה שאיבדה את האמונה באלוהים רוצה לחזור להאמין בו שוב. גבר, מוסכניק, מבקש רק לילה אחד עם נערת פוסטר שתלויה אצלו עשרים שנה במוסך. אף אחד לא מבקש כסף. אף אחד לא מבקש בקשות שאנחנו לא היינו מבקשים. בסך הכל אנחנו רוצים בריאות, אהבה ואושר. זה הכל.

האם אלוהים טוב או רע? נראה שהוא מאוד נטרלי, קר רוח ולא מתרגש. אישה אחת רוצה לוודא שהיא לא עושה עסקה עם השטן. "תגיד לי שאתה לא השטן" היא אומרת לו. ואלוהים שותק. אחד אחר שואל  לשמו "תגיד לי איך קוראים לך". אבל אלוהים אומר שזה לא משנה. "אהיה אשר אהיה".

ואלוהים רושם. במחברת גדולה. בעט. יש לאלוהים מחברת עבה מאוד. הוא רושם הכל. לא ברור לפי מה מסודרת המחברת הזאת. לפעמים נראה שהוא פשוט פותח איזה עמוד, מדפדף קצת קדימה ואחורה ורושם. הספר פתוח והיד רושמת. "וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.  וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו."
כאשר מסתיימת משימה אלוהים שורף את הנייר בעזרת מצית פשוט. בקשותינו הופכת להיות עפר ואפרבתוך מאפרה קטנה מזכוכית.

הוא מדבר מעט מאוד. בעיקר, כמו פסיכולוג טוב, הוא שואל שאלות מנחות כמו "מה הרגשת?" "מה ראית?" הוא לא מביע אף פעם דעה. לא משכנע. רק מקשיב, רושם ומציע מחיר.

מחיר? משום מה חלק מהאנשים מופתעים וכועסים כשהם מבינים שעליהם לשלם מחיר. אבל למה שנקבל את הדבר שהכי חשוב לנו בחיים בחינם? הרי אנחנו רגילים לשלם על לחם, על מים וחשמל, על חניה ועל דירה. על בגדים ועל תכשיטים. אז למה שאלוהים פתאום ייתן בריאות ואושר בחינם? זה לא עובד ככה.

לכל בקשה יש מחיר. המחיר הוא משימה. ככה אלוהים מנהל את העולם. דברים צריכים לזוז. העולם הוא מכונה משומנת היטב וכדי שדברים ייקרו צריך לתת לבני אדם משימות. אתה רוצה בריאות לילד שלך? אין בעיה. זה חייב לבוא על חשבון מישהו אחר. ילדה אחרת צריכה לסבול. ככה זה. המשאבים מוגבלים. אם הילד שלך לא ימות ילד אחר ימות. אי אפשר שאף אחד לא ימות. הגיוני.

את רוצה להיות יפה? את צריכה לבצע שוד. למה שוד? מה הקשר? לא תמיד המשימה שאלוהים נותן מובנת. זה לא "אחד לאחד". לפעמים כן. לרוב לא. חוסר ההבנה של סיבה ותוצאה היא לא ליקוי אצל אלוהים. היא הבעיה של בני האדם. כל מי שבא לבקש בקשה רואה רק חלק מהתמונה. נקודת המבט האנושית מצומצמת. אנחנו לא מבינים איך דברים מתקשרים או מתחברים. זה נראה לא הגיוני שבשביל להיות יפה צריך לבצע שוד. אבל נניח שאישה לא יכולה לבצע שוד לבד. ואז היא צריכה גבר שיעזור לך ואז הגבר הזה מתאהב בה וחושב שהיא הכי יפה? בינגו. הבקשה התמלאה.

"כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ. מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטו. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם" (מתוך התפילה לימים הנוראים).

אלוהים מוכן כל פעם לעשות הסכם רק על בקשה אחת. בקשה אחת ומשימה אחת בכל פעם. אבל אפשר תמיד לבוא ולשנות את הבקשה ולקבל משימה חדשה. אין גם שום בעיה לוותר. להיפך. אלוהים אפילו מנסה להציע את זה. נגיד שאישה רוצה שבעלה יבריא מאלצהיימר. המשימה שלה היא להרוג כמה בני אדם חפים מפשע. למה? ככה אלוהים אמר. הרי אנחנו לא רואים את כל התמונה. הוא כן. הוא מכיר את כל הסיפורים והוא יודע גם את הסוף. אז אלוהים נותן לה משימה אכזרית. המחיר נורא כבד והיא מתלבטת. היא באה להתייעץ עם אלוהים מה לעשות. אז הוא אומר לה – אולי תוותרי? את לא חייבת לשלם את המחיר הכבד הזה. את לגמרי צודקת שזה מחיר כבד. את יכולה ללכת הביתה ולהשלים עם זה שיש לבעלך אלצהיימר בלי לנסות לשנות את המציאות. ואז את לא צריכה לשלם שום מחיר. את לא רוצה לשלם? אין עסקה. האם האישה תהיה מוכנה לוותר ולהשלים?

אלוהים דרך אגב לא נותן אף פעם משימות שאי אפשר לבצע. המשימות הן קשות. אלימות. לא מוסריות לפעמים. אבל הן ניתנות לביצוע. רק שהמחיר כבד.

לפעמים יש כאלה שרוצים להיות "יותר צדיקים מהאפיפיור". נגיד המוסכניק. הוא מבקש לילה אחד עם נערת הפוסטר. היא מציעה לו יותר מזה. מערכת יחסים. הוא לא בנוי לזה. אבל הבעיה היותר גדולה שהוא לא מוכן להרפות מהמשימה שאלוהים נתן לו. הוא הופך להיות קיצוני. הוא קיבל את מה שהוא רצה אבל זה לא מספיק לו. הוא לא מרפה מהמשימה. ראיתם פעם אנשים שעושים גם מה שאלוהים לא מבקש? ממציאים עוד ועוד המצאות ואומרים "אלוהים אמר". אלוהים מסביר לו בעצמו שמספיק. די. לא צריך את כל זה. העסקה הסתיימה. אבל ה"צדיק" בשלו. מי זה אלוהים שיחליט בשבילו? הוא יודע יותר טוב מאלוהים.

בני האדם הם בלתי צפויים ולא פעם לוקחים את המשימות למקומות שאלוהים לא התכוון אליהם. גם אז הוא לא מניד עפעף. לא יוצא משליטה כשהוא מבין שהמשימה הלכה לכיוון הלא נכון. אלוהים רק נותן את הבחירה. אפילו הוא לא יכול לדעת מה בני אדם יעשו איתה.

למה בעצם אי אפשר שכולם יהיו כל הזמן בריאים? למה הבריאות של האחד באה על חשבון הבריאות של האחר או למה האושר מוגבל? כי ככה זה. המשאבים מוגבלים. גם לאלוהים יש עוגה לחלק. אותם כללים שחלים על הכלכלה האנושית חלים גם על הכלכלה האלוהית. אלוהים הוא לא כל יכול. הוא רק מחלק את העוגה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם לא את העוגה של אלוהים.

ועכשיו ספוילר. מה קורה אם גם לאלוהים יש בקשה? מי ימלא את הבקשה שלו? נגיד שאלוהים עייף. מאוד עייף. ברור שהוא מותש. יום ולילה של בקשות ומשימות. הכיסא מולו אף פעם לא ריק. "הלוואי שאני אוכל להפסיק לעשות את מה שאני עושה" אומר אלוהים יום אחד.

"זה בר ביצוע" – עונה לו אנג'לינה, מנהלת ה-מקום, את התשובה שהוא עונה בעצמו לכל מי שבא אליו. עכשיו היא זאת שיושבת על הכיסא מולו, בהיפוך תפקידים. ואולי בעצם ככה זה היה כל הסרט? הרי היא זאת שמנהלת את ה-מקום. היא רואה את התמונה המלאה. היא רואה גם אותו. השולחן והכיסא הם שלה. היא הופכת את המחברת לוקחת את העט ביד ומתחילה לרשום. עכשיו יש כבר עשרה אנשים למניין. אפשר להתחיל להתפלל.  ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

אם אתם אוהבים קולנוע ורוצים לדבר על זה, עם חברים, אצלכם בסלון, מוזמנים להזמין אותי להקרנה ודיון  על איזה סרט שתבחרו. אני אביא את המסך והמקרן. פופקורן ושתייה עליכם.

מוזמנים ליצור קשר – 0523428466

 

 

מגישים את העבודה הסמינריונית!

השבוע אתם מגישים את העבודה האחרונה שחסרה לכם לתואר!

איך?

ביחד איתי, צעד אחרי צעד…

אם גם אתם תקועים עם העבודה הסמינריונית הפוסט הזה הוא בשבילכם. אם תלכו איתי שלב אחרי שלב (בלי להתווכח ובלי לחשוב הרבה יכול להיות שתוכלו להגיש את העבודה שלכם עוד השבוע)

מה הדבר הראשון שצריך לעשות בשביל להגיש את העבודה?

לפתוח קובץ וורד.

המשימה הראשונה שלכם עכשיו היא לפתוח קובץ וורד חדש ולהכין בו את דף השער. בדף השער תכתבו את השם שלכם, מספר ת.ז שם הקורס ושם המרצה.

עוד נחזור לדף השער יותר מאוחר. שימו לב לדבר חשוב:

את הקובץ הזה לא סוגרים עד שאתם מגישים את העותק הסופי של העבודה. אתם שומרים כל הזמן אבל לא סוגרים את הקובץ. הוא פתוח אצלכם על המחשב.

השלב השני הוא לחפש את חוברת ההנחיות שקיבלתם מהמרצה עם הכללים לכתיבת העבודה. אי אפשר להתחיל לכתוב עבודה בלי לדעת מה ההנחיות, מה מצופה מכם ולאן אתם צריכים להגיע.

אם המרצה לא נתן לכם חוברת הנחיות אז יכול להיות שהיא באתר של המוסד בו אתם לומדים. תשאלו כאלה שלמדו אתכם אולי הם יודעים. אבל אל תצאו לדרך בלי לשים וויז. אתם תתקעו בפקקים ותבזבזו זמן יקר.

מצאתם את קובץ ההנחיות? יופי. תפתחו ותחפשו כרגע רק את המידע הבא: כמה עמודים צריכים להיות בעבודה, מה סוג האות, גודל אות, רווח פיסקה. איך צריך להיות עיצוב דף השער. מה תאריך הגשה הסופי ומה תאריכי הגשות ביניים (טיוטות אם קיימים). ובאיזה שיטה העבודה נכתבת: מדעי החברה או מדעי הרוח. (הסבר על שתי השיטות יש בהמשך)

דבר נוסף שכדאי להשיג זה לפחות עבודה אחת שכבר נכתבה אצל אותו מרצה על מנת שתדעו מה הדרישות. זאת לא צריכה להיות עבודה שקיבלה ציון טוב ולא משנה מה הנושא. אבל חשוב שתחזיקו ביד את התוצר הסופי כדי שתדעו שזה אפשרי.

עכשיו מגיע השלב השלישי:

תחזרו לקובץ שפתחתם ותעצבו את דף השער לפי ההנחיות שיש לכם. תתנו שם זמני לעבודה. זה הולך ממילא להשתנות.

מזל-טוב. התינוק שלכם נולד. (שקופית עם תינוק נולד)

סיכום ביניים:

  1. פתחנו קובץ חדש, עיצבנו את דף השער
  2. חיפשנו ומצאנו את חוברת ההנחיות הטכניות. מספר עמודים, גודל, פונט, רווח פסקה.
  3. יש לנו שם זמני לעבודה
  4. הקובץ נשאר פתוח על שולחן העובדה עד ההגשה.

 

לפני שנתחיל לכתוב הנה הסבר קצר על שתי השיטות לכתיבת עבודה אקדמית. חשוב שתוודאו מה השיטה שדורשים מכם:

שיטת מדעי הרוח – זאת השיטה שבה כותבים בהערות שוליים בתחתית כל עמוד או בסוף כל קובץ. בכל פעם שאתם כותבים דעה של מישהו, שם של כותב אחר או מצטטים ממש קטעים מספרים אחרים בסוף הפסקה אתם מכניסים הערת שוליים. בהערה אתם כותבים מאיפה לקחתם את זה. בשיטת מדעי הרוח אין רשימה ביבליוגרפית בסוף העבודה. כל הרשימה בעצם מוטמעת בתוך הערות השוליים והן משמשות לצורך זה בלבד ולא לצורך כתיבת הגיגים או מתכונים.

שיטת מדעי החברה – בשיטה זו אין שום הערות שוליים בעבודה. בכל פעם שאתם מזכירים בטקסט דעה של חוקר או מצטטים ממש מתוך מקור כלשהו אתם כותבים בסוף הקטע או בסוף הציטוט את שם המשפחה של החוקר אחריו פסיק והשנה שבה פורסם המחקר עליו אתם מסתמכים (חן, 2018). בסוף העבודה יש רשימה ביביליוגרפית מסודרת שבאמצעותה יכול הקורא למצוא את כל הפרטים של המחקר שאותו הבאתם.

 

מתחילים לכתוב!

ראשי הפרקים

העתיקו מכאן לתוך הקובץ שלכם את מבנה העבודה. לא משנה מה הנושא המבנה תמיד זהה. דף התוכן מופיע מיד אחרי דף השער. אם העבודה שלכם כוללת 20 עמודים אז החלוקה היא ככה:

הקדמה

מבוא (2-3 עמודים)

פרק א: 4-5 עמודים

פרק ב: 4-5 עמודים

פרק ג: 4-5 עמודים

דיון: 4 עמודים

סיכום (1-2 עמודים)

ביבליוגרפיה (לא נכלל במספר העמודים)

נספחים

אם העבודה שלכם היא בהיקף יותר גדול נגיד 40-50 עמודים אז תוסיפו 2-3 עמודים למבוא ועמוד אחד לסיכום ואת השאר תחלקו בין פרקי העבודה השונים לא כולל פרק הדיון. את פרק הדיון תשאירו 4 עמודים.

הקדמה, ביבליוגרפיה ונספחים לא נכללים בספירת העמודים של העבודה.

שימו לב! לא נתתי כרגע שמות לפרקים שלכם. כי אני לא יודעת מה הנושא שלכם. אתם יודעים אותו. אז אם אתם רוצים ויכולים לתת שם לכל פרק בעבודה זה נפלא. אם לא, ובמידה שתקבעו איתי פגישת ייעוץ נוכל לעבוד על זה ביחד. בכל מקרה אתם צריכים אישור מהמנחה או מהמרצה שלכם שאכן הם מאשרים לכם את הנושא ואת ראשי הפרקים.

איך בוחרים נושא לעבודה?

נושא העבודה, ולא משנה באיזה תחום אתם כותבים, חייב וצריך להיות קשור באופן ישיר  לחיים שלכם ולתחומי העניין שלכם.

דרך טובה למצוא נושא היא לבחור מתוך אחד הנושאים שהמרצה מציע. תלמידים רבים מסתבכים כי ניסו להתחכם ולא לבחור נושא פשוט מתוך הרשימה שנתן המרצה. אל תהיו חוכמולוגים. תחשבו פשוט.

איך מוצאים חומר על הנושא?

קודם כל חיפוש בגוגל! ויקיפדיה! 

אחר כך הליכה לספריה והתייעצות עם הספרנית.

אלא שתי הדרכים היחידות למצוא חומר על נושא.

ברור שהכי טוב היה אם הייתם יכולים מיד לגשת לספרייה. רצוי לספרייה שאתם מכירים ומרגישים בה בנוח. זאת יכולה להיות ספרייה במקום הלימודים שלכם. זאת יכולה להיות ספרייה עיונית קרובה למקום המגורים שלכם. הכוונה היא ספרייה ממשית שיש בה ספרים וספרנית. לא וירטואלית. ולא סתם לגשת לספריה העיונית אלא ממש לקבוע פגישת יעץ עם הספרנית. תתפלאו לגלות כמה הספרנית שלכם יכולה לעזור לכם. מעכשיו ועד להגשת העבודה אתם חייבים להיות בקשר נפלא עם הספרנית. תספרו לה הכל. ספרניות יודעות למצוא חומר. זה התפקיד שלהן. הן למדו את זה המון שנים ויש להן ניסיון.

סיכום ביניים: מה צריך להיות לכם בשלב הזה ביד או במחשב

  1. קובץ וורד עם שם זמני, עמוד שער ועמוד ראשי פרקים. שאר העמודים בקובץ הם בינתיים רק כותרות. הקובץ פתוח על שולחן העבודה כל הזמן.
  2. קובץ עם הנחיות לכתיבה שקיבלתם מהמרצה או שיש באתר המוסד בו אנחנו לומדים. מתוכו ברור לנו מה היקף העבודה, הפונט, הרווח, תאריך המסירה ובאיזה שיטה העבודה נכתבת (מדעי הרוח או מדעי החברה).
  3.  תוכנית עבודה בצורת טבלה שבה אתם כותבים מה אתם מתכננים לעשות כל יום. הכלל הוא פשוט: כל יום אתם כותבים רק  20 דקות. אבל בעשרים דקות האלה אתם כותבים רצוף. לא קוראים, לא מדברים בנייד, לא נמצאים בפייסבוק. כותבים 20 דקות לפי התכנון שיש לכם בטבלה.
  4. דוגמה של עבודה אצל המנחה הזה בעבר. אנחנו יודעים את סדר הגודל של המשימה ואת מה שמצופה מאיתנו.
  5. תאריך לפגישה אישית עם המנחה. לוודא שהוא מאשר את הנושא ואת ראשי הפרקים. אפשרי גם אישור במייל.
  6. חומרים שמצאתם באינטרנט או בספריה על הנושא שלכם. שימו לב!! אל תעיזו לשבת לקרוא בעיון את כל החומרים שמצאתם. תדפדפו. בעיקר פסקה ראשונה ואחרונה של כל פרק. תקראו את המבוא והסיכום. תכניסו את הספר או המאמר לרשימה הביביליוגרפית, תסכמו בכמה מילים את מה שאתם זוכרים ממנו ולכו לספר הבא. עבודה סמנריונית לא קוראים. כותבים. קראתם ולא כתבתם? חבל מאוד!
  7. הנייד שלי לקביעת פגישת ייעוץ אישית 052-3428466

 

כותבים רק 20 דקות ביום!!! כתיבה רציפה ללא הפרעות!

מה כותבים?

הקדמה

בהקדמה אתם מסבירים את הסיבה והקשר האישי שהביאו אתכם לחקור את הנושא. כאן המקום להודות לבעל ששמר על הילדים ואִפשר לרעייתו לעסוק במחקר במנוחת הנפש; לילדים שקיבלו בהבנה את היעדרות אמם בשעה שישבה בספרייה; למנחה שהשקיע/ה מאמצים אדירים בהנחיית התלמידה; להורים ולכל האחרים, איש איש לפי כבודו ומעמדו. בהקדמה נכתבת לעיתים אנקדוטה הקשורה לנושא העבודה, וזו יכולה להיות פתיח מסקרן לעבודה. אפשר ורצוי להתחיל בציטוט.

המבוא

פסקה ראשונה – מהי מטרת העבודה. רצוי להתחיל פסקה זו במילים: מטרת עבודה זו היא… ולהמשיך שלושה ארבעה משפטים.

פסקה שנייה – מבנה העבודה. עבודה אקדמית היא לא ספר מתח. ולכן צריך לשרטט מפת דרכים ברורה לקורא מה הוא הולך לקרוא ובאיזה סדר.

פסקה שלישית – גבולות העבודה. כאן תכתבו במפורש במה העבודה שלכם לא עוסקת. הגבולות האלה יעזרו לכם לא לגלוש לנושאים שלא צריכים להיות בעבודה.

אחרי שלוש הפסקאות הללו מגיע הרקע העיוני. כאן אתם מתבקשים להכניס בקצרה את כל התאוריות שקראתם על הנושא שלכם. מה כבר כתבו על זה אחרים? מה הדעות החשובות בתחום. עליכם להוכיח שקראתם את הביבליוגרפיה שלכם.

על המבוא להיות קצר ותמציתי אך מפורט דיו במידה שתאפשר לקורא להבין את גוף העבודה ומטרותיה. מבוא בהיקף של 10-5% מהיקף העבודה (3-2 עמודים) מאפשר בדרך כלל להשיג מטרות אלו.

גוף העבודה – כאן אתם צריכים להכניס לכל פרק את הממצאים או החומרים שאספתם. 

הדיון

הדיון הוא הפרק הכי קשה בעבודה. בדיון אתם חוזרים למבוא ונזכרים מה הייתה המטרה ומראים כיצד השגתם אותה. זה הזמן לפרוע את הצ'ק. הבטחתם משהו במבוא? תקיימו!

הסיכום

מקומו של הסיכום הוא אחרי הדיון ולפני הרשימה הביבליוגרפית. הסיכום מסכם את כל חלקי העבודה ולא רק את החלק של הדיון.  הסיכום יכול לכלול דעות ותחושות אישיות שלכם. תובנות שאספתם בדרך או רעיונות להמשך המחקר. מה כדאי להמשיך ולחקור? גם כאן רצוי לסיים בציטוט, תובנה מרגשת, סיפור אישי. משהו שישאיר טעם של עוד.

הגעתם עד כאן?

קבלו מתנה "צ'ק ליסט" שאני ממליצה להוריד, להדפיס ולשמור ליד המיטה.

מגישים את העבודה הסמינריונית

זה הזמן ליצור קשר.

נספח למגילת רות

כמה פעמים אמרתם למישהו/מישהי "אני איתך ביחד עד הסוף מה שלא יהיה" והוא/היא שתקו?

לא אמרו מילה?

לא ענו בחזרה שגם הם בעניין עד שהמוות יפריד?
בסך הכל סיפור על שתי נשים. מבוגרת וצעירה. הולכות בדרך ושותקות. אף מילה. הצהרת הנאמנות הייתה חד צדדית. היא לא אמרה לה בחזרה גם אני אוהבת אותך. היא אפילו לא חיבקה אותה חזק והבטיחה לה שהכל יהיה בסדר.

"ותחדל לדבר אליה." 

עכשיו שכל אחת תעצום לדקה את העיניים ותדמיין אותה ואת חמותה שלושה ימים לבד בדרך.

לא מדברות אף מילה. (גברים פטורים).

זהו. נגמר הזמן.

מגילת רות היא לא טקסט ידידותי. טקסט ידידותי לא מתחיל בשכול, אלמנות, עקרות, רעב, הגירה, זרות, תלות, נידוי. זה סיפור שיכול לקחת אותי למקומות אפלים, חשוכים כמעט כמו הגורן של בועז.

בתמונה נחום גוטמן מאייר את הסיפור ואי אפשר שלא לשים לב לתחינתה של רות ולדחייתה של נעמי. השנה היא 1942. דין ודברים קשים בין אישה מבוגרת ואישה צעירה, בין חמות וכלה, בין אם שכולה לאלמנה. ולא עושה רושם שהן מחליפות מתכונים של עוגות גבינה.

Image result for ‫נחום גוטמן מגילת רות‬‎

ואז הגיעו לבית לחם.
רות לא ניחשה מה עומד לקרות. לא הכירה בעוצמת הקושי.
בדיעבד היא ידעה להגיד שזה היה הרגע בו הכל השתנה לרעה.
היא המתינה. חיכתה לשמוע את נעמי מציגה אותה לשכנותיה:
"תכירו, זאת רות". 

בפנטזיות שלה זה נראה אולי כמו בתמונה הצבעונית שצייר זאב רבן. שתי נשים צעירות, שלובות זרועות, שקועות בעולמן הפרטי ומתעלמות מכל השאר. מתרגשות מהחיים החדשים שיתחילו כאן ביחד.
אבל במציאות זה לא היה ככה.

רות הקשיבה מכווצת למענה של נעמי לנשות בית לחם: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'". ריק. כלום. שום דבר. אויר. כאילו היא לא קיימת בכלל. למרות שעמדה שם לידה כל העת. למרות שרק עכשיו סיימו ביחד מסע של כמה ימים במדבר. למרות שהיא עוד שמעה את עצמה אומרת "באשר תלכי" וכל זה. ריקם. שום דבר. אויר. 


והיא עוד לא ידעה שזה לא יהיה הריקם היחיד בטקסט הזה. שהריקם שנעמי אמרה עליה עכשיו הוא רק רמז מטרים לריקם שהיא תגיד לנעמי אחרי הלילה הקשה בחייה.

בסך הכל סיפור על שתי נשים. אחת מבוגרת ואחת צעירה. אחת אוכלת ואחת מאכילה. האם זאת לא תמצית היחסים תמיד בין שתי נשים? בין אמא לבת? ואחר כך בין בת לאמא? בין אחיות? בין חברות? בין גיסות וכלות וחמות? בין שתי נשים?

כשהגענו לבית לחם הכל השתנה. כבר לא היינו בדרך, באוהל, בשקט שלנו. עכשיו היינו צריכות לאכול. 
את נשארת בבית ואני הלכתי לאסוף שיבולים. כשחזרתי כבר חיכית בחלון. שאלת בדחיפות "מה היה, מה אמרו? עם מי דיברתי? מה ענית לו? מה ענה לך בחזרה?" רצית לדעת הכל. ואני לא תמיד סיפרתי לך הכל. לפעמים עיגלתי פינות. כבר ידעתי לזהות את נקודות החולשה שלך. את הקנאה. את הבעלות שלך עלי. התכופפתי בפניך כמו שרות מתכופפת בתמונה הזאת. מוכנה להגיד כל דבר ולעשות כל דבר בלבד שתתני לי להישאר איתך.

יום אחד בועז פתאום שם לב אלי ואמר לי "לדבוק בנערות". כבר בדרך הביתה תכננתי את התשובה. עוד לא הספקתי להושיט לך את השעורים ושאלת "מה אמר". "סתם" עניתי כלאחר יד. "לדבוק בנערים". למה בעצם שיניתי?

יעקב שטיינהרט מאייר את מגילת רות בטכניקה של חיתוכי עץ (1955). האיורים שלו שופכים אור חדש על הסיפור. התנוחה שבה רות מתכופפת בשדה היא תנוחה כמעט בילתי אפשרית בשביל פועלת שלא רגילה בעבודה פיזית קשה. כיפוף הגב הוא גם הכפפת הרצון. סוג של השתחוות של מי שמוכנה לעשות הכל ובלבד לרצות.

לרצות את מי? את נעמי? את בועז? את השכנות? לרצות. הכיפוף שלה עומד בסתירה לזקיפות הקומה של בועז. זה שאת הפרופיל שלו אנחנו רואים מאחור. אין לו צורך במבט שלנו. אבל לה יש. היא ממש תובעת מאיתנו שנראה אותה ככה בשמש. כמה שהיא מתכופפת. מוכנה לשמש עבורנו כל דבר ובלבד שנקבל אותה אלינו.

ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש".

לפעמים קורה שהעורכים של הטקסט לא שמים לב שהשאירו איזה שורה ללא עריכה וככה מתגלה לנו מה באמת קרה שם. כי אחרת עוד יכולנו לחשוב שהאיש הזה לא עשה לה כלום. שהם רק דיברו כמו שקראנו בפסוקים הקודמים. באלה שעברו עריכה היטב. אבל פתאום המשפט הזה אומר שני דברים: שהאיש עשה לה משהו ושהוא היה "זר" בעיניה. אחרת לא הייתה קוראת לו "האיש".

חזרתי מוקדם בבוקר, הלכתי מהר שלא יראו אותי ככה. מיהרתי לבוא אליך ולספר לך הכל. הדלת הייתה נעולה. דפקתי. כל הגוף שלי כאב אבל משום מה לא פתחת לי. נרדמת? תגידי, ישנת בכלל הלילה?

נתתי בעיטה חזקה בדלת ושמעתי אותך מבפנים קמה לפתוח. כשפתחת את הדלת הסתכלת עלי ושאלת בהפתעה "מי את"?

תגידי את עושה צחוק?

הרי רק לא מזמן אמרתי לך אלוהייך אלוהיי. נשבעתי עד שהמוות יפריד. רק לפני כמה ימים עוד נכנסנו בשערי העיר בית לחם ואת אמרת לשכנות שלך "ריקם השיבני ה'" כשאני עומדת לידך. מה חשבת? שלא שמעתי? או שמעתי ולא הבנתי?

רק אמש שלחת אותי לגורן של האיש הזה. ועכשיו את שואלת מי אני? את לא מזהה אותי? עד כדי כך השתנתי בלילה אחד? את לא מתכוונת לזוז מהדלת ולתת לי להיכנס?

לא… אני אגיד לך מה. את פשוט מופתעת שחזרתי. לא ציפית אה? חשבת שאני אלך ולא אחזור. רצית לחסוך מעצמך לשמוע מה היה הלילה. אז הנה חזרתי. בגלל זה חזרתי. בשביל לספר לך מה עשה לי האיש הזה.
ואת תקשיבי טוב טוב מה הוא עשה.

אה, דרך אגב, אני לא חזרתי ריקם. הנה, שש שיבולים הביא לי האיש לתת לך. שלא אבוא אליך ריקם. ככה אמר. מילה יפה המצאתם לכם. ריקם. אז הנה גברת ריקם. שש שיבולים לעשות מהם לחם. ועכשיו תזוזי מהדלת ותתני לי להיכנס.

Related image

בן נולד לנעמי. סוף הסיפור.

"ותהר ותלד" לא מתעכבים על הריון או לידה. אישה עקרה, נשואה פעם שנייה לגבר מבוגר מצליחה סוף סוף להיכנס להריון. מה עבר עליה? כמה שמחה? כמה חששה? כמה ציפתה? שתיקה.

"ותהר ותלד". לאן נעלמו 9 חודשים ארוכים ומורטי עצבים?

מיד אחרי הלידה "ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד".

מי מאיתנו הייתה מסכימה שחמותה או השכנות תקראנה שם לתינוק שלה? לתינוק שהיא חיכתה לו כל כך הרבה שנים? האם רות אהבה את השם? אולי רצתה לקרוא לו בשם אחר? זה ממש לא משנה. מאותו רגע שסיימה ללדת יורד עליה המסך ולא מזכירים אותה יותר במגילה. שמה של נעמי חותם את המגילה ולא שמה של רות.

Image result for ‫איורים למגילת רות‬‎

חג שמח.

אנ-דו ואנ-פרנד: על המחיקה

הפרק הראשון בספר החדש שלי "לא רואים כלום" (שם זמני. יש לכם שם יותר טוב? תציעו. אולי תקבלו עותק חינם) מדבר על עיוורון ועל מחיקה ועל האופן שבו תיירים ומטיילים יכולים לשפר את שרירי הראייה כדי להתחבר למוזאונים, תערוכות, גלריות ובכלל לעולם האמנות. בעיקר לאמנות עכשווית. 

בפוסט הקודם תרגלנו הסתכלות בתמונה "דה קונינג מחוק" של האמן רוברט ראושנברג:

בגלל שזרמתם איתי וכמעט השתכנעתם שאנחנו עיוורים (כדי להשתכנע סופית צריך לקרוא את כל הספר) הבטחתי לכם את הסיפור שמאחורי התמונה. למרות שאני אומרת שתמונות, כמו בדיחות, לא מסבירים בכל זאת התמונה הזאת כל כך חשובה שבאמצעותה אפשר להבין את רוב יצירות האמנות כמעט. נתחיל?

על המחיקה

הבדיחה בעולם האמנות אומרת שדה-קונינג ממילא היה רוב הזמן מחוק.

ויליאם דה-קונינג כבר היה אמן מצליח ומפורסם בניו יורק בשנת 1954 כאשר ביום סגריר אחד קיבל הצעה מוזרה שכמותה טרם נשמעה בעולם האמנות. לסטודיו שלו הגיע  גבר צעיר שהציג את עצמו בתור רוברט ראושנברג, אמן מתחיל. כל אדם שני בניו יורק טוען שהוא אמן מתחיל, חשב דה-קונינג לעצמו אבל לא אמר מילה. הוא הבין מיד מה ראושנברג מבקש ממנו. הוא ניגש  אל כן הציור והוריד ממנו את העבודה האחרונה שעליה עמל כבר שישה חודשים (מתוכם שלושים ימים בערך במצב של פיקחון) ומסר אותה לראושנברג. אחר כך ניגש לדלת ופתח אותה לרווחה. זה היה סימן שהביקור הסתיים.

הבוקר של ראושנברג היה מורט עצבים. בלילה הגהה את הרעיון אבל אז מיד הסביר לעצמו למה זה לא יצליח. אולי דה קונינג בכלל לא נמצא בעיר ואי אפשר יהיה למצוא אותו. אולי דה-קונינג לא יהיה בסטודיו. אולי הוא יהיה בסטודיו אבל יהיה שיכור כל כך (דה קונינג רוב הזמן היה שיכור) עד שלא יפתח את הדלת או לא יבין מה ראושנברג רוצה. אולי יפתח את הדלת אבל מיד יסגור אותה חזרה כשישמע מה יש לראושנברג להגיד לו. ובכל זאת באותו בוקר ראושנברג עלה במדרגות הצרות שהובילו לסטודיו של האמן המפורסם והתפלל שזה יעבוד. הוא היסס כמה שניות לפני שדפק. מבפנים נשמעו צעדים. דה קונינג פתח את הדלת מיד. והוא היה פיקח מתמיד.

"אני רוצה לבקש עבודה שלך" כך פתח ראושנברג אחרי שהציג את עצמו. "אני מבקש שתתן לי עבודה שלך כדי שאני אוכל למחוק אותה".

ראושנברג דיבר מהר וחיכה לשמוע קראת גיחוך מהאיש שעמד מולו. אבל דה קונינג שתק. יותר מאוחר, הרבה הרבה יותר מאוחר ראושנברג יספר על הרגע הזה ויגיד שהיה בטוח שדה-קונינג יסרב. שהוא פשוט יזרוק אותו מכל המדרגות. בחלומותיו היותר טובים ראושנברג דמיין שדה קונינג ישאל שאלות, יתלבט, יבקש זמן לחשוב ואולי אחרי הרבה שכנועים יסכים למסור לו איזו סקיצה לא גמורה או עבודה ישנה שנשכחה בעליית גג. וגם זה ייחשב מבחינתו הישג לא קטן. עולם ומלואו. יותר ממה שיכול היה לקוות. אבל לא זה מה שקרה.

דה קונינג לא שאל אף שאלה. הוא הלך בשקט לעבר כן הציור שעליו הייתה מונחת העבודה האחרונה שלו. כבר כמה חודשים הוא עובד על רישום בצבעי פחם. הוא הוריד את הנייר והושיט אותו לראושנברג. ראושנברג המופתע שכח אפילו להגיד תודה. הוא חטף את העבודה מידיו של דה-קונינג ורץ מהר למטה במדרגות.

דה-קונינג סגר את הדלת בשקט ומזג לעצמו כוס משקה. הגיע הזמן להתחיל לשתות.

חודש ימים לקח לראושנברג למחוק את דה-קונינג. יש אומרים שהשתמש בארבעים מחקים מסוגים שונים. התוצאה היא אחת התמונות הכי חשובות שנוצרו במחצית השנייה של המאה ה-20.

האמנות לא המציאה את המחיקה. השנה הייתה 1954 וכבר נמחקו כמה דברים בעולם הגדול לפני שראושנברג העיז ברוב חוצפתו למחוק את דה קונינג. מלחמת העולם השנייה בראשותה של גרמניה מחקה מיליונים של בני אדם. ארצות הברית מחקה את הירושימה ונגסקי. גם אסונות טבע, תאונות ושאר מחלות מוחקות אנשים, נשים, ילדים, בתים, רחובות, ערים ומדינות.

הכל מחיק.

באופן אישי אנחנו מוחקים אחרים מחיינו בקלות. לא לוקח לנו חודש ימים וארבעים מחקים. פשוט מוחקים ללא היסוס. מבטלים. לא מגיבים, לא עונים, לא מתעניינים. דליט. אנפרנד. מוציאים מחיינו במחי יד או מקלדת את נוכחותו של האחר או את דעתו. 

אבל התמונה הזאת? המחוקה? זאת שלא רואים בה כלום? טוב, היא ממש מעצבנת. כי אין לנו הרי מושג קלוש מה כבר רוצים מאתנו. אנחנו לא מבינים באמנות עכשווית. את יכולה להגיד לנו מה רואים?

כן, אני יכולה. אבל אתם יכולים גם ללמוד לעשות את זה לבד. מתוך התרגיל הזה ניסחתי את עשרת הדיברות להתבונות שיכולים לשדרג לכם כל ביקור במוזיאון.

מה חשוב לזכור? שהאמנות לא המציאה כלום. המציאות יותר חזקה מכל יצירה, גם מה שלא רואים קיים וצריך להסתכל לאט. מאוד לאט.

בינתיים, עד שהספר יראה אור (הוא יהיה בהתחלה בפורמט דיגיטלי) מוזמנים להרשם ולעקוב אחרי הבלוג:

 

 

לראות רחוק לראות שקוף

בכל העולם מציינים בתאריך 14 לאפריל את יום ה-"סלואו ארט" או בשם היותר מוכר Slow Art Day. מה רוצים מאיתנו ביום הזה? שנסתכל לאט. על מה? על יצירות אמנות. למה? כי אם נדע להסתכל לאט על יצירות אמנות אולי נוכל לחזור לראות.

התעוורנו? כן.

באופן כללי אנחנו לא רואים.  ז'וזה סראמאגו בפסקה האחרונה שלו ב"על העיוורון" מעמיד את אשת הרופא (היחידה שרואה בכל הקטסטרופה הזאת) ליד החלון ושם היא שואלת את בעלה: "למה אתה חושב  שהתעוורנו, אני לא יודע, אולי יום אחד תיוודע הסיבה, אתה רוצה שאגיד לך מה אני חושבת, תגידי, אני חושבת שלא התעוורנו, אני חושבת שאנחנו עיוורים, מה, עיוורים שרואים, כן עיוורים שגם כשהם רואים, הם לא רואים".

הפרק הראשון בספר החדש שאותו אני כותבת ממש בימים אלה (עוד אין לו שם מספיק טוב, אבל אתם מוזמנים להציע הצעות) מדבר על אמנות ועל עיוורון. הספר בכלל עוסק בחוויה שלנו כאשר אנחנו מבקרים במוזיאונים.

איך זה מתחיל? ככה

קחו לכם שתי דקות והתבוננו ביצירה הזאת. הגדילו אותה אם אתם רוצים אבל אל תמשיכו לקרוא. פשוט הביטו בתמונה. חבל שהמשכתם. כאן לא יהיה כתוב עליה שום דבר בינתיים. כלום.

אתם נבוכים. אתם לא רואים כלום. לא יהיה כלום כי לא היה כלום ככה אתם אומרים לעצמכם. שוב עבדו עלינו. שוב תמונה ריקה שלא רואים בה שום ועכשיו בטח יבוא הסבר נורא עמוק. מתסכל.

אם המשכתם לקרוא בלי להתבונן במשך שתי דקות בתמונה זה פספוס. אם רק הייתם יכולים להפסיק לקרוא ולתת לעצמכם לשהות שתי דקות רצוף ביצירה הזאת, ולא לחפש שום תשובה לשום שאלה (שאלתי משהו?) ולא לנסות לנחש מה הייתה הכוונה או מה אני או אנשים אחרים אמרו על התמונה הזאת אז יכול להיות שאולי הייתם מגלים משהו מעניין. וגם יכול להיות שלא. אבל לפחות הייתם מתחילים לאמן את העיניים שלכם לחזור לראות. למה לחזור? מה קרה? התעוורנו? כן. אנחנו חברה של רואים-עיוורים.

היצירה הזאת שבה בהיתם (או לא) במשך שתי דקות  היא אחת היצירות החשובות ביותר שנעשו במאה ה-20. אולי בשביל לשכנע אתכם להסתכל עליה שוב אני אספר סיפור.

כשסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי באמנות (שנת 1995) יצאתי לטיול מוזאונים באיטליה. זה היה טיול "מרתון" משפחתי של ארבע עשרה מוזיאונים בשישה ימים בערך (איך לא לעשות את הטעות הזאת אני אסביר בספר שלי).

בין מוזיאון למוזיאון הספקנו לדחוף עוד כמה אתרים תיירותיים וכיוון שמדובר באיטליה עלינו גם על הר הגעש וזוב. אני מודה שגם כשהייתי בת 25 לא הייתי חובבת טיפוס. רוב הדרך התלוננתי. זה היה חודש אוגוסט. והיה חם. כאשר הגענו לפסגה היה נוף מרהיב. תמורת תשלום נוסף אפשר היה להיכנס ולראות את הלוע של הר הגעש. אני החלטתי שמספיק לי והתיישבתי על ספסל וחיכיתי להורי ואחותי. ניסיתי להתאושש מהעלייה הקשה. הנוף המדהים שהיה מולי היה שווה את זה, אמרתי לעצמי.

פתאום רעש של קבוצה. כבר כמעט הצטערתי שלא נכנסתי פנימה כי לא התחשק לי לפגוש קבוצת מטיילים רועשת על יד הנוף הפסטורלי שבו הייתי שקועה. לא תיארתי לעצמי שהדקות הבאות תהיינה אחת החוויות הכי משמעותית שהיו לי בחיים. שמתי לב בעודם מתקרבים שכל אחד מחברי הקבוצה נותן יד למי שנמצא לפניו ויד למי שנמצא מאחוריו. הם התקדמו כך בשורה עד שנעצרו בפסגה, סמוך לספסל הבודד עליו ישבתי וחיכיתי. הם הביטו קדימה בנוף. התנשפו. ניגבו את הזיעה. זה היה אוגוסט, דרום איטליה, והר הווזוב הוא הר חשוף מאוד. ללא טיפת צל. היה להם קשה כמו שגם לי היה קשה רק לפני כמה דקות. אבל אני ראיתי את הנוף. הם היו עיוורים.

רק עכשיו הבנתי שאחיזת הידיים שלהם לא הייתה חלק ממשחק חברתי. הם הלכו בשורה אוחזים אחד בשני כי רק המדריך ראה את הדרך.

עכשיו קחו דקה ותחזרו לתמונה.

נגמר הזמן.

זה כנראה מה שראו העיוורים כשעמדו והביטו על הנוף מראש ההר שזה עתה התאמצו כל כך להגיע לפסגתו. ובכל זאת הם נראו מאושרים. הרוח ליטפה להם את הפנים. הם התחילו לשיר. ואני התחלתי להבין שם, בראש הווזוב ביום קיץ חם שגם מה שלא רואים אותו קיים. אף אחד מהנערים או הנערות בקבוצה הזאת לא צעק המלך עירום. הם ראו את הבגדים שרק החכמים יכולים לראות.

התמונה שהסתכלנו בה עכשיו ביחד (תודה שהסכמתם) נקראת "דה קונינג מחוק" והיא של האמן ראושנברג. מה הסיפור שלה? תעשו גוגל או תחכו לפוסט הבא..

המשך יבוא…

ילדים היזהרו ממוזאונים!

"…ילדים, היזהרו ממוזאונים. ילדים, היזהרו ממוזאונים לתולדות העם. המורה תגיד זה וזה היה כך וכך. ואתם תסתמו את האוזניים, תזמזמו משהו." (מתוך המחזה "חמץ", שמואל הספרי).

זהו קטע השיא של ההצגה 'חמץ' מאת שמואל הספרי. הגיבור יוצא בערב פסח למרדף, ובמהלכו הוא מצית מוזאונים, אתרי מורשת ואתרי הנצחה – את כל מוסדות הזיכרון הקולקטיבי שמסופר בהם הסיפור של העם היהודי כנרטיב-על. לבסוף הוא מגיע למצדה, ושם הוא נושא נאום וממליץ לילדים להתחיל לשאול שאלות; אבל לא מתוך הזיכרון הקולקטיבי של הסיפורים העוברים מדור לדור בערב פסח אלא מתוך התבוננות בעץ, בפרח, בציפור. הוא קורא לילדים לעזוב את המוזיאונים וללכת למגרש הכדורגל – זה המקום המתאים  בשבילם ללמוד על החיים. הוא חותם את נאומו באזהרה חמורה: התרחקו ממוזאונים.

אבל מה לעשות שגם השנה,  בפסח,  בחול המועד (1-5/4/2018), שלושים מוזאונים ואתרי מורשת יהיו פתוחים לקהל בחינם בחסות בנק הפועלים? הפרסום לפרויקט דווקא נשמע מבטיח:

"פרויקט 'פועלים למען תרבות, טבע ויופי', הנערך זו השנה ה-14 על ידי בנק הפועלים, הפך למסורת שבמסגרתה מאות אלפי משפחות בישראל נהנות במהלך חופשת הפסח מביקורים ללא תשלום במוזיאונים ואתרים בכל רחבי הארץ. האתרים והמוזיאונים הנכללים בפרויקט משלבים בין ההוויה והתרבות הישראלית העכשווית לבין ההיסטוריה של העם והארץ, ומאפשרים לציבור הישראלי כולו ליהנות מחופשת החג תוך העשרת הידע של הילדים וההורים על יופיה ותרבותה של ישראל, ללא תשלום." כך נוסח המודעה.

אז מה הבעיה במוזיאונים?

מוזאונים בישראל, ובכללם מוזאונים לראשית ההתיישבות ואתרי מורשת, משרתים בעיקר את הסיפור ה"יהודי" והישראלי. התפקיד שלנו המבוגרים הוא להראות את מגוון האפשרויות ולאו דווקא את הסיפור השולט. לשאול איפה מה שלא רואים? על מי לא מדברים? מה היה פה קודם? לאתגר את השיח. לדובב את ההשתקות. לא לספר רק סיפור אחד, סטראוטיפי וקולקטיבי. אלא לנסות למצוא סיפור מורכב.

תנסו לדמיין איך ניראת כיום החוויה של ביקור במוזיאון בעיניים של ילד?

יורדים מהאוטו או האוטובוס. רעבים. קודם כל איפה השירותים? אחרי הביקור בשרותים (הקלה) ובקפיטריה (לפעמים המילים "משעמם לי" משמעותם "אני רעב") מתחילה הליכה מסודרת אחרי מדריכה או איזה מבוגר המובילים את הילדים במסלול קבוע וידוע מראש ומסבירים להם מה הם רואים. אסור לגעת. אסור לצלם עם פלאש (מה זה פלאש?) אסור להתקרב. עוד חדר ועוד חדר. הגב כואב. גם הרגליים. מתי הולכים?

לפעמים יש נקודת אור. צפייה בסרט או בחיזיון אור-קולי. סוף סוף יש מסך. עכשיו גם אפשר לשבת ולתת לרגליים לנוח. לאחר הסרטון ביקור חוזר בשירותים. מאוד מומלץ לפני הנסיעה הביתה והעמידה הארוכה בפקקים.

הביקור במוזאון נתפס כפעולה נוחה למִשטור ולפיקוח, שכן המבוגרים יכולים יחסית בקלות לשלוט על קבוצת ילדים ולפעול לביטחונם. במוזיאון הילדים לא יפלו, לא ירוצו לכביש ולא יטפסו על עצים. בגלל האווירה המיוחדת הם אולי לא יבכו או יצרחו. אבל מה באמת מקבלים הילדים מביקור במוזיאונים?

כבר הרבה שנים אני משמשת אוצרת במוזאונים שונים, גם כאלה המספרים סיפורי עם ומורשת ואני שואלת את עצמי איך אפשר להפוך את החוויה של הביקור במוזיאון עבור ילדים לחוויה טובה, משמעותית ומעניינת. ולא להתבלבל. למידה משמעותית זה לא לחיצה על כפתורים. ביקור במוזיאון לא חייב להיות כבד או מעיק (בתנאי שזה לא מוזיאון לנושא שואה) והוא בהחלט יכול להיות גם בידור טוב. להחליף קצת את מגרשי הכדורגל.

יש כיום הרבה אוצרים ואנשי חינוך שתערוכות מעוררות בהם אי-נחת  בטענה שהן מציגות לקהל בידור-חינוכי (Edutainment). על אף האי-נחת, אין שום דבר רע, לדעתי, בניסיון של מוזיאונים להנעים את החוויה ולעשות את הביקור לבילוי המתאים לז'אנר המכונה אצל ילדים "כיף". על רקע שפע הגירויים והאטרקציות שמציע העולם הווירטואלי, עצם הצעידה הפיזית בתוך חלל המוזיאון היא כבר סוג של חוויה אחרת. ויש מוזאונים המציעים תכניות "כיף" ובידור במובן החיובי של המושגים הללו.

הטיפים

אם בכל זאת אתם בוחרים בחול המועד פסח השנה לעמוד בתור לאיזה מוזיאון הנה כמה טיפים שיכולים להפוך את הביקור למשמעותי, מהנה ואפילו "כיף":

1. חוויה משמעותית לא יכולה להיות תלויה בביקור חד פעמי. בשביל חוויה טובה דרוש תהליך מתמשך. ביקור אחד במוזיאון פעם בשנה (ועוד כשצפוף מאוד כי זה בחינם) הוא נטול הקשר. "באתי. ראיתי. מתי אוכלים?" ולכן ההמלצה הראשונה שלי (גם הכי חשובה) היא להרגיל את הילדים לביקורים במוזיאונים גם במהלך כל השנה ולא רק כשזה ב"חינם". ככה גם בטיולים לחו"ל הם ישתפו  פעולה כאשר תגיעו למוזאונים הגדולים, תעמדו בתור ותשלמו הרבה כסף לכרטיס. אולי ככה יש סיכוי שהם לא יגידו אחרי עשר דקות "משעמם לי".

2. הביקור חייב להתמקד בנטייה האישית של הילד/ה. ביקור במוזיאון הוא חוויה שונה לכל אחד ואחת. לא כולם חייבים ללכת ביחד כמו עדר אחרי המדריכה ולהקשיב להסברים שלה. ולא חייבים לראות הכל. גם במסעדה לא מזמינים את כל התפריט. צריך לבחור. לראות חדר אחד או שניים. לשהות בהם יותר זמן. בכלל הכי טוב שתתנו להם מפה. שיסתובבו לבד. מוזיאון הוא מקום בטוח וסגור. תקבעו שעה ונקודת מפגש. ועכשיו אתם יכולים ללכת בעצמכם לשתות קפה.

3. בניגוד למה שכתבתי בטיפ הקודם יש גם משמעות לחוויה משפחתית או חברתית במוזיאון. תופתעו לראות שאחרי שהילד/ה חוזרים מהסיור שעשו "לבד" הם מאוד רוצים שתבואו לראות את מה שהם גילו. לכו. גם אם כבר הייתם שם. כי הפעם הילדים הם המדריכים. הם יסבירו לכם. וכדאי לכם לשמוע את ההסבר שלהם.

4. הרבה ילדים והורים חווים מוזיאונים כמקום שבו "אסור לגעת". תשתדלו להסביר את הכללים של המקום לפני שאתם נכנסים למוזיאון. תראו להם במה מותר לגעת או במה אסור לגעת. וגם תסבירו למה אסור לגעת. (כי זה מלפני 5000 שנה למשל…)

5. תעודדו אותם לצלם. ובכלל תעודדו אותם להשתמש בטלפונים שלהם כדי לדעת יותר על היצירה, על האמן, על התקופה. לא צריך מדריך קולי. אפשר אבל לא חייב. מספיק שיש קליטה. גם לא צריך לעמוד ולקרוא את הכיתוב הארוך שיש ליד המוצגים או התמונות. גוגל וכל המידע אצלכם בכף היד.

6. אל תהיו "קהל מובל" גם אם אתם מבקרים במוזיאון בתור קבוצה ועם הדרכה "מטעם". תערערו. תשאלו שאלות. אם זה מוזיאון שמספר על תרבות מסוימת (סתם נגיד על אשכנזים) תשאלו: "רגע, אבל מה קרה באותו זמן עם התימנים?". אם זה מוזיאון שמסביר על המלחמות "שלנו" תשאלו על מה קרה למי שהפסיד. אין נרטיב אחד או קול אחד שאתם חייבים לשמוע במהלך הביקור מתחילתו ועד סופו. תעודדו את  החשיבה העצמאית של הילדים ותסמכו עליהם (יותר מאשר על המבוגרים) שהם ידעו להתבונן, להשוות, לנתח ולהסיק מסקנות בעצמם.

לסיום תזכרו: אין דרך קבועה אחת לחוות את המוזאון. מספר הדרכים הם כמספר המבקרים.

אחת אחת – מחשבות בעקבות המופע על כוחות נשיים מעוררי השראה

הן ניגשות אלי אחרי ההופעה. אחת אחת. רק מעטות שואלות על תמונה זו או אחרת שראו עכשיו במצגת ורוצות לדעת עליה עוד. הרוב פשוט מתרגשות מהסיפור האישי. חלקן כבר שמעו אותו כמה פעמים וכל פעם זה עושה משהו.

יש כאלה שעדיין דומעות. ויש את אלה שהיו שם, או שהאימהות שלהן היו שם. והן רוצות לגעת במגבות. בעיקר הן רוצות לספר לי סיפור יציאת מצריים שלהן. מה הן לקחו לדרך? גם להן הייתה נדוניה, והיו להן מגבות בדיוק כאלה. רקומות. הכל נשאר במצריים. הן לא יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח להן בהגדה. ועכשיו יש הזדמנות לגעת במגבות שלי. ולצאת ממצריים שוב.

הקול שלי עוד רועד. תמיד זה ככה בסוף ההופעה. כל כך הרבה פעמים סיפרתי את הסיפור והקול שלי עדיין רועד.

לא תכננו את זה, אבל המופע שלנו, שלי ושל רונית "אחת מי יודע?" הביא בעיקר קהל של נשים. הופענו לאחרונה בקיבוץ עינת, במושב נחלים, באורנית, במוזיאון היכל שלמה בירושלים ובמוזיאון יהדות איטליה, במכינת צהלי ובעוד מקומות.

במופע "אחת מי יודע?" דיברנו ושרנו על נשים מימי התנ"ך ועד ימיינו. ראינו תמונות של נשים שציירו גדולי האמנים: לאונרדו, רמברנט, פיקסו וואן גוך. ושאלנו את שאלת השאלות? איפה היו האמניות הגדולות?

אחרי פסח המופע מקבל תפנית מרעננת וגם שם חדש "אחת אחת". רונית ואני נמשיך לדבר על נשים באמנות ובמוסיקה אבל הפעם מזווית אחרת. אנחנו רוצות לדבר על נשים בתרבות שלנו, על האימהות הגדולות בסיפור הישראלי.

מופע מוסיקלי על נשים באמנות

אנחנו רוצות לחגוג 70 שנה למדינה לא דרך תמונות של גנרלים ולא דרך סיפורי צבא וגבורה. אנחנו רוצות למצוא את הקול הנשי ולספר את זה אחרת. אבל אנחנו לא רוצות לדבר רק אל נשים. אנחנו רוצות שהסיפור הנשי של המדינה שלנו יסופר לכולללם.

להזמנת המופע החדש "אחת אחת" מוזמנים לשלוח לנו מייל anat.chn@gmail.com או הודעה לנייד 052-3428466

יא אשכנזיה, מי מנקה לך את הבית?

בהרצאה שנתתי היום על "פמיניזם אשכנזי" מול "פמיניזם מזרחי" היה מרתק אבל לא פחות מזה היה גם כואב ומטריד. בקהל ישבו נשים צעירות, מכל העדות ומכל הזרמים וראיתי שאצל חלק מהן הנושא של ההרצאה ממש מגרד את הפצע. אבל דווקא איפה שכואב על זה צריך לדבר.

אז הנה ההרצאה לפניכן כמו שכתבתי אותה. בזמן שאתן קוראות מוזמנות לחשוב על הנשים המנקות לכן את הבית. כי מאחורי כל אישה שיש לה זמן לקרוא בלוגים עומדת עוזרת בית מסורה.

יא אשכנזייה, מי מנקה לך את הבית?

תמניה, מזרחית, רוסיה, אתיופית ופיליפינית התחילו לנקות את הבית לפסח. זאת לא התחלה של בדיחה. זאת השתקפות של מציאות. בשנות ה-30 וה-40 הכינוי למנקה היה ה"תמניה". מה השתנה מאז? שהיום הכינוי הוא "פיליפינית" או "עובדת זרה". הסמרטוט נשאר אותו סמרטוט.

בל הוקס, הוגה פמיניסטית העוסקת ב"פמיניזם השחור" בארצות הברית טוענת ש"פמיניזם הוא לכולם" או לפחות צריך להיות לכולם. אבל מסתבר שגם לפמיניזם יש צבע, מעמד והיררכיה בסדר החברתי. אחת הטענות כנגד הפמיניסטיות הלבנות בארצות הברית היא שבזמן שהן יצאו להפגנות היו נשים אחרות שניקו להן את הבית וגם טיפלו בילדים. ומה בארץ הקודש?

אצלנו לכל תקופה יש את הנשים המנקות שלה. בשנות ה-30 ו-40 מככבות המנקות התימניות. אלתרמן ניסח בשנת 1934 את דמותה של המנקה התימניה: "בקומי לעבודה אמא לי אומרת, ילדתי מחמל עיני, בסמרטוט אחזי, הסמרטוט הוא תימני". ברור לנו שהיום זה לא היה עובר. מה שמפתיע מאוד הוא למשל הביצוע ל"שיר התימנייה" בשנת 1980 על ידי דבורה דותן, חנה לסלאו וסנדרה שדה. הביצוע כל כך מנציח את הסטראוטיפ עד שקשה להאמין שהמבצעות הסכימו לשתף עם זה פעולה. אבל הנה, עובדה.

 

המראה של המנקה עם המטפחת הקשורה מקדימה מלווה מאז את רוב הדמויות הנשיות המופיעות בפרסומות הישראליות לחומרי ניקוי, מרככי כביסה, סבונים וסמרטוטים.

תחרות עקרת הבית של "לאשה"

הרבה לפני עידן מאסטר שף נערכו בארץ, בשנות החמישים, תחרויות בין נשים תחת הכותרת "תחרות עקרת הבית". התחרויות היו בחסות עיתון "לאשה". הנשים היו צריכות להפגין ידע בבישול ובתחזוקת הבית ובעיקר נבדקו נושאים כמו ניקיון, שטיפה, כביסה וגיהוץ. המועמדות היו צריכות למלא שאלון שבו נשאלו למשל: "האם את מכינה שימורים? האם יש לך עצות לחסכון בעבודה לעקרת הבית הצעירה: בכביסה, גיהוץ, תפירה, בישול, אפיה, טיפול בילדים?
האוהבת את את עבודת הבית, והשמחה את להיות עקרת-בית?". כל התשובות נכונות.

משנות החמישים הנוקשות נדלג לשנות ה-60 וה-70 בהם הגיבורה הראשית של הנשים המנקות היא הגברת אמה. הסלוגן היה מאוד פשוט אם כי נועז לתקופתו: "כל אישה יודעת למה. כל אישה בוחרת אמה."

גברת אמה היא כנראה מהדור הראשון של הפמיניסטיות. היא גם דעתנית וגם בעלת זכות בחירה. נכון שמדובר בבחירה בסבון מסוים אבל עדיין בחירה חופשית היא בחירה. הפרסומת כיכבה בתקופה שבה נשים נלחמו על זכות הבחירה. בשוויץ למשל, מדינה שיכולנו להחשיב נאורה נשים קיבלו זכות בחירה בשנת 1969. בישראל נשים בחרו בחירה חופשית לעמוד על עקבים כשהן לבושות טיפ טופ ולשטוף כלים. הן גם בחרו להיות מאוד דקיקות וללבוש לכבוד הניקיון הגדול שמלה אדומה המנוקדת בנקודות לבנות ולקשור לשערן מטפחת תואמת.

 

על גברת אמה כבר כתבתי  בהרחבה כאן "כל אישה יודע למה"

מהיכן צמחו להן גברות אלה המנקות את הבית? האם הן תוצרת מקומית או יבוא? ובכן כנראה מדובר בחיקוי דמותה המיתולוגית של אישה כהת עור מהתרבות האמריקאית: "דודה ג'מיימה".

"דודה ג'מיימה" הוא שמו של מותג מוצרי מזון אמריקאי ידוע, הקיים גם היום, ושבאותה תקופה צרכניו היו בעיקר בני המעמד הבינוני הלבן בפרברי הערים הגדולות. לוגו החברה, שנוצר במאה התשע עשרה נושא את דיוקנה של אישה שחורה מחייכת, לבושה סינר, ראשה עטוף במטפחת והיא נראת כמבשלת או עוזרת בית. הבגדים שלה הם שילוב של בד אדום עם נקודות לבנות או מטפחת לבנה עם נקודות אדומות. אמניות ממוצא אפרו-אמריקאי מנסות כבר הרבה שנים ביצירה שלהן לשחרר את דמותה של דודה ג'מיימה ועוסקות בה שוב ושוב כסמל לסטראוטיפ הנשי בארצן.

גם אמניות ישראליות מתייחסות לא מעט לנושא הנשים המנקות לפעמים מתוך הביוגרפיה האישית שלהן.  כך למשל האמנית ורד ניסים עוסקת בדמותה של ה"מנקה המזרחית" באופן ביקורתי ביצירות שלה. סימן ההיכר של צילומיה המבוימים הוא  הכפפות צהובות. לעיתים היא מסתפקת רק בצילומים של הכפפות הצהובות ומציבה אותן כמו שמש עגולה.  מסחבות רצפה עבות היא תופרת שמלות ומלבישה בהן את דמויותיה המנקות. בעיקר היא או אמה.

היא טוענת שהציונות הפכה את הנשים המזרחיות למנקות נצחיות. אולי זה היה נכון עד שבאו הרוסיות ואז האתיופיות ואחריהן הפיליפיניות. האמנית  זויה צ'רקסקי למשל חוללה שערוריה לפני כמה שנים כאשר פרסמה תמונה שבה ציירה משפחה מזרחית יושבת ורואה טלוויזיה בסלון בעוד שהמנקה הרוסייה שוטפת את הרצפה. בתרבות שבה יש כל כך הרבה נשים מנקות איך יכול להיות שעדיין מלוכלך?

 

 

 

 

הכל אפשרי: אמניות חרדיות וערביות בתערוכה במוזיאון היכל שלמה

 

לתערוכה החדשה במוזיאון לאמנות יהודית שבהיכל שלמה קוראים "גם זה אפשרי". (אוצר עדי יקותיאל) ואני תוהה מה הוא אותו "זה". כשאומרים "זה" מצביעים על משהו קונקרטי. כך למשל בחג הפסח אנחנו אומרים "מרור זה" ומצביעים על המרור (או על האישה) וכאן? על מה מצביעים?

מה הוא אותו דבר שהוא אפשרי מבחינת התערוכה הזאת? אולי עצם קיומה. לכאורה נראה אולי בלתי אפשרי השילוב של אמניות חרדיות ואמניות ערביות המציגות אמנות זו לצד זו במוזיאון לאמנות יהודית.  כלומר האצבע המונפת באוויר ואומרת "זה" מתכוונת להגיד התערוכה הזאת אפשרית.

אבל האם זה אפשרי גם מחוץ לתערוכה?

אחת ההצבות החזקות בתערוכה היא הצבה של ציור בו רואים אישה ערביה קוראת בספר, מעליה שעון גדול. בתמונה המוצבת לידה רואים גבר חרדי כמעט באותה תנוחה. גם הוא יושב ומדפדף בספר. המיצב מכיל גם שורה של ספרי חול העומדים מסודרים על מדף ושעונים מאוסף המוזיאון.

אותי מעניינת קודם כל האישה. בעיקר היד שלה המונחת על הספר. כאילו היא לא רק קוראת  בעזרת העיניים אלא גם בידיים. תנועת היד המלטפת את העמוד הזכירה לי את התמונה המפורסמת של רמברנדט. רמברנדט צייר את אמו בתור חנה הנביאה. היא אוחזת ספר ענק, אבל היא לא קוראת בו. הסיבה היא פשוטה. אם מסתכלים מקרוב בתמונה המקורית רואים שהאותיות שם הן אותיות עבריות. אמו של רמברנדט לא ידעה עברית. ככה שהיא לא קוראת בספר בעזרת עיניה, היא קוראת בו בעזרת ידיה.

כל כך הרבה ציורים אנחנו מכירים מתולדות האמנות של נשים קוראות עד שאנחנו שוכחים שיש עדיין תרבויות, קהילות ואפילו מדינות שלמות שבהם אישה קוראת כך סתם בספר הוא מחזה נדיר. בעבר נשים רבות לא ידעו לקרוא. ובכל זאת יש המון ציורים של נשים קוראות גם מתקופות קדומות. אז מה הן עושות עם ספר ביד אם הן לא יכולות לקרוא בו? מביטות באיורים.

האיורים, שימשו עבור נשים טקסט חזותי שאתו הן יכלו להפליג למרחקים. ולכן תמונה של אישה אוחזת ספר היא תמיד תמונה של תקווה. של ציפייה. אולי מה שכתוב שם יקרה גם לה.

בתמונה המוצגת במוזיאון אנחנו רואים ספר בפורמט גדול מאוד, ואני יכולה לנחש שזה לא סתם ספר "קריאה" פשוט. אם היינו יכולים לראות מה יש בו אולי היינו מוצאים שם תמונות או טקסטים קדושים. אבל מכאן דפי הספר נראים ריקים. לבנים. האם זה אפשרי לקרוא ספרים ריקים? מסתבר שבתולדות האמנות זה אפשרי. מגדולי האמנים ועד האחרונים שבהם אנחנו מכירים תמונות של נשים קוראות ספרים ריקים. הנה מתוך הקפלה הסיסטינית של מיכאלא'נג'לו, אמן הרנסנס הגדול. יושבת הסיבילה, האם הגדולה, ומקריאה לעומדים סביבה מתוך ספר ריק.

בכלל, הצפייה מנשים, עד תחילת התקופה המודרנית הייתה לקרוא רק ספרי תפילה או ספרי קודש, כדי שאף ספר אחר חלילה לא יחדיר בהן רעיונות מוזרים כמו חופש או אהבה. ספרים עלולים לשבש את הדעת. חשוב שנזכור שעדיין יש מקומות בעולם, גם כיום בהן נשללת מהנשים ואפילו מהגברים החירות לקרוא באופן עצמאי כל מה שהם רוצים לקרוא.

התערוכה "גם זה אפשרי" מוצגת במוזיאון לאמנות יהודית, היכל שלמה, קינג ג'ורג' 58 ירושלים

שעות פתיחה: א,ב, ד, ה 10:00-16:00 יום ג 10:00-18:00

צילום התערוכה: יאיר חובב

 

 

 

 

הצבע הסגול של המבט שלך: על התערוכה של האמנית חני כהן-זדה

"הצבע הסגול
הוא תו האצולה
של פרח הלילך
ואור עיניים רך
של המבט שלך"
(צבעי הזמן, נתן יונתן)

את המילים היפות האלה, שכתב נתן יונתן והלחין נחצ'ה היימן זמזמתי חרש לעצמי לנוכח ציוריה של האמנית חני כהן-זדה המוצגים כעת בתערוכה בבית האמנים בתל אביב (אוצר אריה ברקוביץ). השילוב של הצבע הסגול הנוכח כמעט בכל העבודות עם המבט של האמנית הנשקף מהדיוקנאות העצמיים משרה על החלל אוירה של אצילות.

התערוכה נעה סביב שלוש שאלות מרכזיות ומהותיות: שאלת הזמן החולף, שאלת המבט האחר ושאלת הנוכחות או ההיעדרות.

עצם הבחירה של האמנית במדיום הציור הראליסטי ובנושאים של טבע דומם כבר מציפה תהיות על משמעות הזמן. הציור הראליסטי הוא מדיום  "לא עכשווי" ובשורת הצנצנות השקופות יש לכאורה משהו ארכאי. הקצב והאווירה שעולים מתוך התמונה שונים ואחרים כמעט מכל פעילות שאנחנו מורגלים בה בחיי היום-יום בעידן הווטסאפ, האינסטנט והסמרטפון. ולכן זאת תמונה מפתיעה.

רמת ההתבוננות וההשקעה הנדרשת מן האמן בציור כזה עומדת ביחס הפוך לרמת הזמן שמקדיש הצופה העומד מול היצירה לפענוח שלה. ובכל זאת, עדיין, כל פעם מחדש אנחנו שואלים את עצמו "איך ציירו את זה?" והפער הזה, בין הזמן של התמונה, בין הזמן של האמנית ובין הזמן של הצופה הוא מבחינתי מרתק. כי תפקידה של האמנות הוא תמיד ליצור פער. רווח. הבדל. צבעי הזמן נותנים את סימניהם גם בבחירת האלמנטים המצוירים בשאר התמונות. כמו למשל הצדפים. בעיקר אהבתי את הספר "דברים שהלוואי שידעתי בגיל 20" המונח לו כאבן שאין לה הופכין ליד כסא הנדנדה.  הפער בין מה שידענו בגיל 20 ובין מה שקרה לנו מאז ועד היום ומה שאנחנו יודעים לקראת גיל 50 זה העניין. לכל גיל יש את הידיעה שלו. כנראה אין קיצורי דרך.

האמנית מתבוננת בדבר מה הנמצא מחוץ ליצירה. אבל היא לא מתבוננת בנו ישירות. זאת התבוננות "הפוכה", כלומר התבוננות תוך הפניית עורף לאחור או התבוננות תוך סירוב כלשהו לראות.

כבר לפי השם של התערוכה "ידיעת ההפכים היא אחת", שם המבקש לחדד עבורנו את המסרים, קל להבחין שיש פה עניין עם התבוננות הפוכה. אבל מבחינתי המבט ההפוך המעניין, הוא דווקא זה הפיזי ולא המטפורי.  כי המבט ההפוך הוא המבט האסור. ומי שמפנה את מבטו לאחור מסתכן. הפניית המבט לאחור או היפוכו של המבט עלולים להביא אסון. מצד שני כמה אפשר להביט קדימה? צריך להרפות לפעמים מהמבט הנדרש. אני מרגישה שיש פה מבט המבקש לנוח, לא להסתכל על שום דבר, לבהות. פשוט להתכרבל ולבהות.

ולבסוף, לשאלה השלישית. שאלת הנוכחות או אי הנוכחות העולה ויורדת לכל אורך התערוכה לפי הקצב המונוטוני של כיסא הנדנדה. לתערוכות טובות יש סאונד. וכאן זה הסאונד הנוצר מהנקישה של כיסא הנדנדה ברצפת העץ.

היה לי פעם כיסא נדנדה כזה. מצאתי אותו בערמת זבל שמישהו זרק ושיפצתי ושיפצתי אותו כל פעם מחדש עד שאי אפשר היה יותר וזרקתי אותו גם אני. והשבוע מצאתי אותו שוב. ריק מתמיד. ריק כמו כל הכיסאות הריקים באמנות, מטפורי מאוד, אבל בעיני גם מוחשי מאוד. פריט חובה בכל לב נוסטלגי המעדיף את הישן, המושמש והשחוק על פני החדש, הקנוי והעכשווי.

חני כהן-זדה, "ידיעת ההפכים היא אחת", בית האמנים, אלחריזי 6 תל אביב

22/2/18 עד 17/3/18

 

 

 

הניקיון הגדול

הניקיון הגדול, מתוך הגדת הזהב, ספרד, המאה ה-14

הבית המצויר בתמונה שקוף. אנו נחשפים לנעשה בתוכו כאילו מבעד לחלונות זכוכית. האמן מסיר לרגע את הקירות החיצוניים כדי שנראה "דירה לדוגמה" בעיר הימי-ביניימית, והעין שלנו נתקלת בריק. אין עקבות של מגורים. המבנה נראה נטוש.

הנשים המנקות מסמנות בגופן את גבולות המרחב: תקרה ורצפה. האחת עומדת בשמלה אדומה, בידה מוט ארוך ובקצהו מעין מברשת. היא מנקה בעזרתה את התקרה. שמלתה  גולשת החוצה, אולי מבקשת לפרוץ את גבולות האיור. האישה השנייה, בעודה אוספת פירורים מהרצפה, מטאטאת בלי משים בשמלתה הסגולה את האבק שעל מסגרת התמונה.

 

תיחום של ריק חושף את הצלקת. המבנה הנטוש, על שלל הצורות הגיאומטריות שלו, הוא סימן לפגמים. סימן לאי-היכולת להיות בעל טריטוריה, לחוסר האפשרות להיות קשור למרחב בקיום נוודי. החלל, המרחב, המקום, הבית – אלה עלולים בכל רגע להיעזב על ידי יושביהם. נשים המנקות בית ריק הן נשים שלא נקשרו לשום דבר שלא ניתן לקחת; נשים החיות תחת איום של בריחה, חיפזון. במצב של ניידות מתמדת לא תולים תמונות על הקירות.

הבית, כמו הגוף האנושי, זקוק לטיפול שוטף, לתחזוקה ובעיקר לניקיון. חלק ניכר מהתמונות של הנשים בהגדות של פסח מוקדש לנושאים של ניקיון אישי וניקיון הבית. סוגיית הניקיון של הגוף ושל הבית העסיקה כנראה נשים גם לפני מאות שנים. העיר בימי הביניים, על מרחביה הפרטיים והציבוריים, הייתה מלוכלכת ומוזנחת, מקום בטוח להתפרצותן של מחלות ומגפות. מצב הניקיון בעיר היה שונה מזה שבכפר, ואנשים ונשים היו צריכים לסגל הרגלים חדשים בתחום ההיגיינה הפרטית והציבורית.

את המגפות הגדולות שלא פסחו על שום בית בימי הביניים קישרו לשתי אוכלוסיות זרות ומוחלשות: נשים ויהודים. המוות השחור הכה באסיה ובאירופה באמצע המאה ה-14. נשים, ללא הבדל דת, הואשמו בהפצת המגפה ובהדבקת הילדים והגברים.

ברברה טוכמן מציינת בספרה הידוע "ראי רחוק" (הוצאת דביר) שבכל מקום שבו פגעה המגפה היו הנשים הנפגעות הראשונות והראשיות. באופן טבעי מי שנדבק ראשון הוא זה שמפיץ את המחלה. בדיעבד נמצאו סיבות אובייקטיביות לכך שנשים נדבקו ראשונות. גופן היה פגיע יותר ומערכת החיסון שלהן, בעקבות הלידות שעברו, חלשה יותר. נשים הדביקו את התינוקות ואת הילדים כי הן מי שטיפלו בתינוקות ובילדים. כיום אנו יודעים גם שהמגפות פרצו בעיקר בגלל היגיינה ירודה ובגלל פרעושים ועכברושים שהיו בבתים. העקיצה והנשיכה של חיות אלה היא שהפיצה את המחלה. והנשים היו יותר בבית, הסיכוי שלהן לבוא במגע עם המחלה המועברת בעקיצה היה גבוה יותר. נגיף המגפה התגלה רק כעבור חמש מאות שנה, ואנשי ימי הביניים עמדו חסרי אונים מול המוות. בין רבע למחצית אוכלוסיית יבשת אירופה מתה במגפה.

כל מי שחי בימי הביניים נלחם במוות השחור. הבית המוצג בתמונה עובר חיטוי יסודי מרצפה עד תקרה, מקיר לקיר. כל הרהיטים שעכברושים יכולים להסתתר מאחוריהם הוצאו ממנו. האם כבר אז זיהו קשר בין מרחבים נקיים והימנעות ממחלות? האם הבית הסטרילי, הנטוש, המעוקר הוא מקום בטוח יותר למגורים? האם בדיקות ושרפות של "חמץ" היו יכולות למנוע מוות של מחצית מאוכלוסיית אירופה? והאם בדיקה וביעור של חמץ אישי, מטפורי, יכולים להציל את מי שנשאר בחיים מזעמו של האל?

 

מה לאישה בבית המדרש?

 

רבקה, בבית מדרשם של שם ועבר, הגדת נירנברג השנייה, המאה ה-15

היא יצאה מהבית במהירות, שלא להתחרט. מעולם לא הייתה במצב כזה. בכל שנות עקרותה, כאשר עמדה והתפללה להיריון, לא חשבה שיבוא יום והיא תבקש את נפשה למות. "למה זה אנוכי?" מלמלה כאילו לעצמה. לשונאים שלה היא לא מאחלת היריון כזה. מהר, היא פנתה מתוך הרחוב הצר לרחוב ראשי יותר. זה צריך להיות פה איפשהו. "אני מוכרחה לדבר עם מישהו שמבין", זאת הייתה המחשבה הראשונה שלה הבוקר, אחרי לילה ללא שינה. ליצחק לא סיפרה דבר. גם לא לאברהם שגר איתם בבית. היא שמעה אותם פעם מדברים על "בית המדרש של שם ועבר". זאת הישיבה הראשונה שנוסדה אחרי המבול הנורא, אברהם בעצמו למד שם. היא נזכרה בחיוך עצוב בסיפור שיצחק סיפר לה מזמן, ברגע של גילוי לב. כל כך מעט דיבר אליה יצחק, ואף פעם לא על העקֵדה, אבל את זה הסכים לגלות: כאשר אמו שאלה את אברהם באותו בוקר לאן הוא הולך, אמר לה אברהם שהוא לוקח את יצחק לבית מדרשם של שם ועבר. רק אחר כך נודע לאן באמת לקח את הילד. עכשיו רבקה רק קיוותה ששם ועבר יקשיבו לה, שלא יגידו שהיא היסטרית, או מדמיינת.

בתמונה אנו רואים אישה משוחחת עם שני גברים. התמונה מתייחסת לסיפור על אודות ההיריון הקשה של רבקה ככתוב בספר בראשית: "ויתרוצצו הבנים בקרבה. ותאמר: אם כן למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב). התמונה היא מתוך הגדת נירנברג השנייה, הגדה מאזור הריינוס התיכון (אשכנז) המתוארכת לאמצע המאה ה-15 ונמצאת כיום בספריית שוקן בירושלים. 

רבקה עומדת מחוץ לבית, הרחק מהדלת. עמידה זו מציינת אקטיביות ונחישות. אילו התלבטה בוודאי היו מציירים אותה על הסף, בפתח; אבל היא כבר חצתה את נקודת הסף, גם הפיזית וגם הנפשית.

רבקה הולכת לדרוש את ה'. מעניין שהשורש דר"ש והמרחב הגברי של בית המדרש מופיעים בפעם הראשונה במקרא בהקשר של אישה. עד רבקה שום דמות, לא גבר ולא אישה, לא דרשה את ה'. תמיד היוזמה לשיחה בין האל ובין בני האדם (גברים) הייתה מצד האל. הוא שפנה אל אדם הראשון ושאל "איכה", אחר כך פנה לקין בדרישה לדעת מה קרה עם הבל, ואז פניות שונות ודרישות מאברהם וכו'. עד רבקה איש לא בא בדרישות. דווקא אישה, המודרת מחיי בית המדרש הגבריים, היא הראשונה ה"דורשת את ה'".

אנו רואים אותה עומדת לפני שני גברים, תלמידי חכמים, על השולחן ספר פתוח והם משוחחים. מתוך הכותרת שהמאייר נותן לתמונה אנו למדים ששני הגברים הם שם ועבר. בימי הביניים, כמו בעת העתיקה, היו המרפאים אנשי אשכולות. לעתים קרובות אנשי דת, תיאולוגים ופילוסופים היו גם רופאים וקיבלו אנשים ונשים להתייעצות על אודות בעיות רפואיות או בעיות אחרות.

מדוע רבקה מחפשת מזור נפשי בבית המדרש הגברי?

בעולם העתיק היו שתי אלטרנטיבות במצב של חולי פיזי או נפשי: דרישה את האל או פנייה לרופאים. כאשר היה חזקיהו המלך חולה כתוב עליו כך: "גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים", כלומר הוא לא האמין בהליכה לחכמי הדת אלא לרופאים מקצועיים. אבל כאשר הבריא: "חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו". הוא הבין את חוסר התועלת שבפנייה בלעדית לספרי הרפואה בלי לפנות גם לאל. רבקה, בניגוד לחזקיהו, לא האמינה ברופאים. היא דורשת את ה'. אלא שאם נתבונן בתשומת לב נראה שהמאייר מקפיד להכניס לתמונה את שתי השיטות גם יחד. מהתמונה עולה המסר שרק השילוב של דרישת האל עם פנייה למומחים תיתן את הפתרון השלם למצב.

על השולחן, בין רבקה ושני החכמים, מונח ספר פתוח. האם מדובר בספר רפואה? בספר קבלה? לא ברור. המאייר לא מקפיד לצייר את פנים הספר. יש רק רמזים שכתוב שם משהו. הפורמט של הספר גדול ביחס לשולחן. אולי גודלו של הספר מרמז על חשיבותו. הספר מייצג את עולם הידע, והמומחים בתחומם קוראים בספרים.

שני החכמים לא מסתכלים בספר. שוב לפנינו ציור של ספר שאף אחד לא קורא בו. אולי הבדיקה בספרים כבר הסתיימה. אולי זה סתם ספר שהיה מונח על שולחנם עוד לפני שרבקה נכנסה לבית המדרש. אבל המבט שלהם לא בתוך הספר. אחד עומד לסגור את הספר והשני מנהל שיחה עם רבקה. רואים את תנועות הידיים. המומחים החליפו את המבט בספר במבט בחולה. יש כאן תיעוד נדיר של שני סוגי המבט הרפואי: המבט בגוף של החולה, שהיה אופייני לרפואה בעת העתיקה, והמבט בספר, שאופייני לרפואה המודרנית.

מהמאה ה-12 ועד המאה ה-15 התחולל שינוי הדרגתי באופן שבו ראו הרופאים את תפקידם. רופאים התחילו לראות ברגשותיו של החולה צד חשוב בטיפול, וחל שינוי מהותי בתפיסת הקשר שבין גוף ונפש.

באיור זה ניתנת לנו הזדמנות חד-פעמית באמנות היהודית לראות אישה מקבלת ייעוץ. בסופו של דבר אנו יכולים ללמוד על טיב הייעוץ מהתשובה שניתנת לרבקה: "שני גויים בבטנך". יש כאן גם דיאגנוזה רפואית – זה היריון של תאומים, ולכן הוא קשה יותר מהריונות אחרים והקושי מובן מבחינה פיזית. היא לא מדמיינת את הקושי ולא היסטרית. זאת תשובה אמפתית. אבל היא מקבלת גם תשובה תיאולוגית: "שני לאומים ממעייך ייפרדו". המסר הוא שיש כאן יד מכוונת, יש שליחות. האישה היולדת היא רק הכלי, היא צינור, דרכה באים לעולם ילדים, אבל גם לאומים, עמים. והיא כבר מתבשרת ששני התאומים ייפרדו, שיהיה סכסוך. יש כאן משל ונמשל, ומוסר השכל ברור – האל הוא הקובע והוא המחליט.

 

 

אחת מי יודע? הצצה לתוך הספר על איורי נשים באמנות מימי הביניים

"אינני יודעת על איזה עמוד אני משהה את מבטי. אני יושבת, אוחזת בהגדה של פסח, ילדה בת שמונה, במרפסת בית הוריי, רחוב הס מספר 10 בעיר פתח תקווה. לא יכולה לזכור מדוע דווקא הגדה. לא ליל הסדר היה אז. מעולם לא חגגנו ליל סדר בדירת הוריי. תמיד הלכנו לבית סבי וסבתי. התמונה מבוימת והיא בוודאי צולמה ביום חול. אבי הוא צלם ואספן מצלמות. באותה התקופה נהג במשך שעות לפתח את התמונות בחדר האמבטיה. אמי אומרת שבוודאי צילם את התמונה כי רצה לנסות עדשה חדשה. המצלמה שבה צולמה התמונה עדיין קיימת באוסף המצלמות שלו. כמו אצל ילדים רבים אחרים, גם אצלי, ליל הסדר היה אירוע מכונן. בסופו הרגשתי תמיד הקלה ורווחה. בתחילתו מתח וחרדה. מה ידעתי אז, אוחזת בהגדה, על החיים? על אמנות? על נשים? אולי בתמונה הזאת התחיל תהליך המחקר העמוק הקושר אותי לטקסטים דתיים, לאמנות ולנשיות." (אחת מי יודע?, עמ' 29)

בקטע האישי הזה מסתיים המבוא של הספר החדש שכתבתי ויצא לאחרונה בהוצאת רסלינג. הספר הוא מסע התבוננות אישי שלי בתמונות של נשים מתקופות קדומות דרכן ניסיתי להבין משהו על העולם ועל עצמי.

כשאני רואה תמונה של אישה קוראת ספר, או לפחות מחזיקה אותו על ברכיה זה תמיד מסקרן אותי: מה היא קוראת? כשאני רואה שאמנים גברים ציירו נשים קוראות ספרים ריקים, כמו למשל התמונה של האישה בשמלה האדומה שהיא אחת התמונות האהובות עלי בספר, אני מתמלאת רצון עז למלא את הדפים הריקים שהיא מחזיקה בידיה בסיפור שלה, או לפחות בסיפור שלי.

ניסיתי לכל אורך הספר לדובב את השתיקות של הנשים המצוירות. לנסות לספר את הסיפור מנקודת המבט שלהן. כמובן שבראייה סובייקטיבית ובפרשנות אישית שלי. הנה דוגמה נוספת לכתיבה אישית שבה אני מנסה להיכנס לראש של אשת לוט המביטה בנו מהחלון. ובחוץ מבול:

"זה יותר מארבעים יום וארבעים לילה שהגשם לא הפסיק לרדת. בתוך התיבה אין יום ואין לילה. בחוץ השמש לא זורחת, לא מפציעה, לא שולחת קרניים לרפא את הפצע. מבול. עד עכשיו היא לא העזה להוציא ראש, אבל הצפיפות בפנים כבר בלתי אפשרית. שלא לדבר על הריח של בחיות והרעש של הילדים. עכשיו החליטה לעמוד קצת ליד החלון, נכון יותר צוהר. אולי כבר כלי המים. אולי תבוא גם לה הקלה". (אחת מי יודע? עמ' 90)

הנה קישור לדף של הספר באתר של ההוצאה

https://www.resling.co.il/book.asp?book_id=990

 

קריאה מהנה!